אולי זו אמירה מכוערת אבל לא נדמה לפעמים שיש פשוט יותר מדי אנשים בעולם?
מה הם כולם עושים? איך הם חלק מאיזו תוכנית שמגדילה אותנו למימדים בעלי חשיבות ביקום האינסופי שבו הכוכב כולו הוא גרגר חסר משמעות.
הכל חלק ממרדף חסר התוכלת אחר עושר ואושר כשמוכרים לנו דברים שאנחנו לא צריכים ולא יכולים לחיות בלעדיהם.
באיזשהו מקום אני מחוץ לעסק, שנים, והלחץ לחזור הוא בלתי נסבל. כל מה שלימדו אותי כל החיים הוא שאם אתה לא משיג יותר ממה שאתה צריך אין לך תכלית ותועלת.
אין לי שלווה אפילו ממקומי, אני לא מצליח לנשום מול עוד קמפיין פרסומי, ועוד הזדמנות עסקית, ועוד פרשיית שחיתות ועוד ילדה בת 15 שנורא "צריכה" אייפון אבל חדש.
התפתחויות אחרונות בחיי גורמות לי לאושר גדול משחשתי זמן רב, ועדיין הכל מכוון אותי לחוש איזו אשמה ואכזבה על כך שאני לא קורע את העולם בשיניים כדי להרוויח עוד כסף שאני לא באמת צריך.
איך מפנימים אל הנפש הסוערת את מה שהשכל הקר הבין כבר מזמן?
כל מה שחשוב הוא הרגע הזה שבו טוב, נעים, שקט ושלם.
כל שאיפה צריכה להיות אל הרגע הבא, שיהיה כמו זה שחולף.
היתר זה נסיון ההתעשרות של אנשים ריקים מתוכן ומלאי אומללות.
כמה אפשר להנות מן השררה והעושר כשחור התחת מגרד וצורב כשהחרא לא יוצא בקלות מהגוף?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: