כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

אני שוכב במיטה כבר מ11:30. שינה לא באה לי מעולם בקלות ואני לא לוקח השבוע כדורים כדי לראות אם החשק המיני שלי מושפע מהם או מהשנים או מהשחיקה. 

האמת בתקופות שבהם הליבידו פחות מודגש יש לי מידה של הקלה. נשמע משונה אבל כל הזמן למות מרעב גם תוך כדי הארוחה ואחריה. לא בדיוק חוויה מזהירה.

עם זאת, העדר הרצון הזה מטריד אותי. אני לא מעל הודאה שזו התגלמות והתחלה של איזה משבר אמצע החיים, אני שלם עם שיערות השיבה בקצה הזקן ובצדעיים. עם הנוקשות בגב והפרקים.

אבל בעיני האל יש רק חטא אחד, והוא לסרב לאישה שרוצה אותך. זורבה היווני. אני מציין את המקור כי, ומשונה שכך. מרבית קוראותיי מתחת לגיל 17 (אולי קורא אחד ממין זכר נקרה לכאן מעת לעת).

אני תוהה מה בתכנים הדלים שאני מפרסם כאן מעניין נערות ונשים צעירות?

עבר זמן מאז שקיבלתי אי אילו "הזמנות" מצד אלה, עבר זמן מאז שהייתי אולי נואש מספיק לנגוס בפירות בוסר. אם כמרבית בני מיני העניין שלי בבנות המין השני היה מתרכז בבנות עשרה ועשרים סביר שיכולתי על דאדי אישיוז להעביר עשור או שלושה בהנאה גדולה.

אז מה בכל זאת? אין שום דבר מרתק בהתפכחות האלימה של שנות השלושים המאוחרות וארבעים מוקדמות.

כמו שחלפו 40 שנה יחלפו עוד 40.

מצבי לא מזהיר ואני בשיא, כל יום חדש שמגיע רע בעצם מקודמו. 

אני גוסס, לאט...

החלומות שלא התגשמו... כבר לא יתגשמו. לא נורא הם ממילא לא היו שלי.

אני לא רוצה למות, למרות שהחיים היו מטלה עבורי. לא נועדתי לקיום הקל הזה.

אני הולך למות, זה רק עניין של זמן.

אין לי מה להפסיד. 

גם אין מה להרוויח...

אני עומד למות.

אולי עדיף לפרוש בשיא?