כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

אני מזהה את דמעותייך. גם לי כאב ככה לא מכבר את יודעת? על מעט יותר מכלום, על דבר שנגמר טרם שהחיל וממילא לא יכל באמת להיות.

כאב לי רק על הניצן הרפה של תקווה שרק החל לפרוח, על פס דק ורוד שהבליח מבעד לתרמיל של עלים ירוקים ובשרניים. שמץ של משהו לצפות לו בעולם שבו אין כבר למה לחכות ואין למה לצפות.

יום רודף לילה, לילה מוליד יום ומה שהיה הוא שיהיה.

צרכים של הגוף מסופקים מעבר לכל מידה של צורך, בגדים עם תוויות כאלה ואחרות, יותר מדי מזון, שתיה שלא מרווה. יש משהו שממית את הנפש בעודפים האלה. המותרות משחיתות את הנשגב שבאדם וכובלות אותו אל גשמיותו ועליבותו.

כתבת שזה פשוט. שאת רוצה לאהוב שוב, אמרת שאת רוצה להאהב. זה פשוט כן, אם רק תרשי לעצמך, האם זה פשוט כל כך? אולי? אולי לו רק יכלת לשכוח לרגע מהנסיבות. להניח בצד למה שציפית וייחלת לו בעיני רוחך כשהבעת את המשאלה הזו שניה לפני שנשפת על חמשת הנרות שדלקו על עוגת יום ההולדת שלך, שמזמן כבר נספר בעשרות.

ראי אותי, הנני כאן, הנני יותר מאדם. בקרבי מעיין נובע ואיתן של חום ואהבה. אני לא מבקש ממך דבר ולא רוצה ממך מאום, אני כאן לאהוב אותך כי את זקוקה להאהב באמת ובתמים. בזה בא שכרי. להיות האביר הלא ראוי שמגיע להושיע אותך מן הבדידות והמחסור, יפיס את דעתי מעט כשעוד יום יחלוף ויביא אותו את ההכרה, כי היתה מעט מדי תועלת וטעם בשעות שנקפו מן הרגע שבו פקחתי את עיני לראות אינסוף אפשרויות. וזוג ידיים נאות וטובות שלא יוכלו לעולם לקיים את אינספור ההבטחות שאני מבטיח לעצמי.

כתבת שזה פשוט. לו רק ידעת כמה... כמה קרוב האושר עכשיו, בי הדל, בי תמצאי יותר משידעת שיש בעולם כולו. אם רק עיניך יועילו לראות מעבר לבגדים עם התוויות חסרות השם וטבעת הנחושת שעל האצבע. אני עיוור לכל אלה, אדיש לתאווה ולבשר וטעם נצחון.

אין לי הרצון או הצורך לכבוש אותך לשעה גנובה. יותר מכך ארווה נחת אם תנוחי בין זרועותיי אפילו לרגע אחד ותשאבי ממני נחמה וכח כדי להמתיק מעט את אומללותך המרה. קחי מעט ממני אל העצב השורר בביתך שקירותיו מעוטרים תמונות של ילדייך המחייכים. הקלי על בדידותך בזכרוני עלי יצוע שבו חלקך הוא רק מחצית הממלכה שם וגם כשהמלך גוהר בתוכך לעולם לא יתאחדו הקורות והבדים לאומה אחת.

אמרת שאני חכם ממך, למרות שמניין שנותיי דל מכפי מניין שנותייך. אם אמת אמרת, אם ידעת נכוחה מי אני ומה אני, ומה יש ביכולתי להעניק לך על כל סבלותייך וכאבך. מדוע לא תכרי אוזן לשמוע עוד? מדוע תבקשי דווקא אחר שישבע מגופך וישלחך כתמר בבוז ובושה.

מי יהיה לך אבשלום לתבוע עלבונך?

לא אני, אפילו לא המלך, אבי הילדים המחייכים שבתמונות.

הושיטי לי יד והצילי את עצמך, אין מלאכים היורדים עוד אל הארץ, אך האלוהים שולח איש אל רעהו לחסוך סבל זה מיד זה. ראי מי הוא הניצב מולך, חסר אני רק שריון וכנפיים.

ואת הקוראת, האם באמת לא תדעי?

את המילים האלה שמהדהדות אמת בתוך חזך הפועם, רשם במי חייו מלאך בשר ודם?

אור השמש כבר כבה מזמן

בקרוב גם פנסי הרחובות יחשיכו

אי שם בחלל

כוכב שכבר מזמן איננו

ינצנץ חזק מכל השאר בפעם האחרונה

ואני אעמוד במקומי

עד אילם יחיד המבין את המתרחש

לבד אצפה בזכרון הרחוק

של עולמות נכחדים

עד שהנקודה הרפה שבקצה השמים

תשוב להיות פיסת חושך דומם ברקיע

שאיש לא שת אליה לב

מה אומר שיהלום את גודל האירוע?

מה אוכל להגיד?

וגם אם אמצא מה לומר

בדיוק את המילים נכונות, בסדר הנכון

מי ישמע?

ואם ישמע בדיוק האדם הנכון

והוא יחבק ויניח יד וידמע איתי

ויחד נבכה בדיוק את מספר הדמעות הנכון

מה זה ישנה?

מה זה ישנה למישהו?

את מצילה אותי כמעט כל יום שחולף את יודעת?

כשאת יוצאת מן הבית בבוקר אל יום חדש וידוע מראש

יש לך רשימה מסודרת של טרחות קטנות שאת שונאת 

וכשאין רואים את בודאי רוטנת מול כורח המלאכה

העלטה משתלטת על החדר באחת כך נדמה, כשאור השמש מהסס

האם באמת יש טעם להוסיף להזדחל מבעד לחרכים הדקים

כשרק אני כאן לארח לו חברה לא מלבבת וקצרת רוח

מתי כבר תשובי הביתה אל השולחן הערוך והספל המהביל 

הדממה שקטה מדי לא משנה כמה חזק מתנגנים שירים מימי עלומינו ברקע

מחוגי השעון מתעמרים בי באיטיותם, ואינם ממהרים להדביק זה את זה

כך השעות נוקפות לאט ואינני עושה דבר ממש מלבד להמתין שתחזרי

אך בכל זאת

גם אם מלבד חכות שובך לא נקפתי אצבע אחת להסיט שערה טועה מעל פניי כל העת שחלפה 

הרי שלא הייתי אומר שחלף כל היום מבלי שקרה דבר בעל ערך.

יש לי הכל, כל מה שרק אפשר לרצות

אולי רק חסרה לי היכולת להנות ולהעריך את כל השפע והטוב

אני יודע לדאוג

אמן גדול בלצפות לאסונות קטנים של יום חול

שמסתיימים בלא כלום אם מתחילים בכלל

עם זאת אני מתגעגע לזה שהיה פה פעם

ההוא לא ידע להנות אבל לפחות לעיתים הצליח להתאהב

באיזו אחת או אחרת שעברה כאן בסביבה

הן לא היו שוות הרבה, מה היה להן לחפש כאן אחרת

אבל הוא דווקא בהן העריך את מה שהיה 

ראה את הטוב ואני ראיתי בעיניו

היתר לא שינה הרבה לא באמת

אהבה לא ממש צריכה תירוץ

היא מגיעה ולצרות אין ברירה אז הן מפנות לה מקום ביניהן לשבת

אני זוכר איך הוא עשה את זה

שלף מהאין מילים ופרחים

אני זוכר שזה קרה 

רק לא מרגיש שזה אפשרי