כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

בתחילת אפריל האור והצל נעימים במידה שווה. ממקום עומדי השמש תלויה תחת ענף הברוש כקישוט של עץ חג המולד. כמה המתנתי לחג המזמין והנחמד הזה. תוכניות טלוויזיה וסרטים הבטיחו חלום מתוק בירוק, אדום וזהב. סבא טוב לב ועליז שיגיע במזחלת רתומה לאיילים להביא לנו מתנות על שהיינו ילדים טובים.

ראש השנה עבר, חלפו פורים ופסח וגם שבועות והנה ראש השנה שוב, אבל כריסטמס לא בא.

בגן למדנו על החגים השונים. "אבל מתי יגיע חג המולד?" שאלתי את הגננת. היא עיקמה את אפה למולי ובנחרצות אמרה "זה חג של גויים, של אנשים רעים.". עת חג המולד, זמן של "שלום עלי אדמות ורצון טוב כלפי הזולת"? כמה רעים יכולים אנשים כאלה להיות?

על ברכיי כל מלמדיי השכלתי שנאה ופחד ולמדתי משנה בהלכות זהירות וסלידה. יש אנחנו ויש הם, אנחנו בני אור והם בני חושך, עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ שאנחנו משתחווים לפני מלך מלכי המלכים והֵם מִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לא יוֹשִׁיעַ.

השוכחים את העבר נידונים לחזור ולחיותו. יזכור עם ישראל, יזכור ולא יסלח, יזכור ולא ישכח. לא ישכח את טורקמדה, ולא את היטלר. לא את אדוורד הראשון ולא את לואי התשיעי. לא את הקוזקים הפולנים ולא את ההוסארים ההונגרים, לא את עלילות הדם ולא את הגזירות.

איך אשכח את החוב שניסו לשלם לסבי בפלדה בגבו במקום בכסף בכיסו, מי יקום דם יהודי על אדמת נכר? את כל שיעוריי אלה, היטב למדתי, כל לקח וכלל.

אלא שלכל כלל.

ב"אוסקר שינדלר" צפיתי בשלוש הזדמנויות שונות בחיי ובכל פעם בכיתי. דמעות גדולות של צער עמוק והתרגשות גדולה. האם גם את חסידי אומות העולם שאלתי את עצמי, לא ראוי לזכור? האם לא ראוי ללמוד מהם פרק בהלכות חמלה, מוסר ואנושיות. האם העולם כולו לא היה חדל מלהתקיים אם היו כולם חייבים בדין? תמיד היה מי שיטה את הכף.

"אתה לא סומך עליי?" שאלה אותי מי שתהיי אשתי השניה כשאנו פוסעים בין שבילי הקיבוץ תחת השמש והצל חליפות.

"אני לא סומך על אף אחד," עצרתי ועניתי בשוויון נפש כשעיני אל פני השמש.

"מה לעזאזל קרה לי בחיים האלה שלימד אותי שאפשר לסמוך על מישהו?" המשכתי. "אני סומך רק על הבגידה והנקלות, אני סומך רק על הפכפכות הלב, המדון והזדון. טוב הלב והנדיבות הם רק ריח הצוף המתוק המושך את התמימים אל פי לוע פעור ורעב."

הרי בחיק כל אוהביי למדתי ששלי שלך וששלך שלך, שהטוב מיטיב רק עם עצמו ושהנדיב אוחז לעד בשטר החוב. היקר שבאדם הופך למר שבאויבים בהטלת מטבע יחידה ששני צדדיה שווים.

"אתה לא מתכוון לזה." היא אמרה.

"לאף מילה," עניתי בחיוך מר "אבל פעם הייתי מתכוון, לפנייך."

אמצתי את אשתי אליי ומחיתי את הדמעות שהחלו לרדת במורד לחייה. לחשתי באוזנה. "את האדם הראשון בחיי ששמע אותי ואני לא החרשתי מיום שלמדתי לדבר. ורק ממך הבנתי שלא היה חירש אחד שם, הם פשוט לא רצו לשמוע..."

מול מבוכתה ושתיקתה בתום חיבוק חם וארוך הוספתי "את הטית את הכף. את חסידת עולמי."

לכל כלל.