כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

אני שוכב במיטה כבר מ11:30. שינה לא באה לי מעולם בקלות ואני לא לוקח השבוע כדורים כדי לראות אם החשק המיני שלי מושפע מהם או מהשנים או מהשחיקה. 

האמת בתקופות שבהם הליבידו פחות מודגש יש לי מידה של הקלה. נשמע משונה אבל כל הזמן למות מרעב גם תוך כדי הארוחה ואחריה. לא בדיוק חוויה מזהירה.

עם זאת, העדר הרצון הזה מטריד אותי. אני לא מעל הודאה שזו התגלמות והתחלה של איזה משבר אמצע החיים, אני שלם עם שיערות השיבה בקצה הזקן ובצדעיים. עם הנוקשות בגב והפרקים.

אבל בעיני האל יש רק חטא אחד, והוא לסרב לאישה שרוצה אותך. זורבה היווני. אני מציין את המקור כי, ומשונה שכך. מרבית קוראותיי מתחת לגיל 17 (אולי קורא אחד ממין זכר נקרה לכאן מעת לעת).

אני תוהה מה בתכנים הדלים שאני מפרסם כאן מעניין נערות ונשים צעירות?

עבר זמן מאז שקיבלתי אי אילו "הזמנות" מצד אלה, עבר זמן מאז שהייתי אולי נואש מספיק לנגוס בפירות בוסר. אם כמרבית בני מיני העניין שלי בבנות המין השני היה מתרכז בבנות עשרה ועשרים סביר שיכולתי על דאדי אישיוז להעביר עשור או שלושה בהנאה גדולה.

אז מה בכל זאת? אין שום דבר מרתק בהתפכחות האלימה של שנות השלושים המאוחרות וארבעים מוקדמות.

כמו שחלפו 40 שנה יחלפו עוד 40.

מצבי לא מזהיר ואני בשיא, כל יום חדש שמגיע רע בעצם מקודמו. 

אני גוסס, לאט...

החלומות שלא התגשמו... כבר לא יתגשמו. לא נורא הם ממילא לא היו שלי.

אני לא רוצה למות, למרות שהחיים היו מטלה עבורי. לא נועדתי לקיום הקל הזה.

אני הולך למות, זה רק עניין של זמן.

אין לי מה להפסיד. 

גם אין מה להרוויח...

אני עומד למות.

אולי עדיף לפרוש בשיא?

האישה האחרת בוחרת לעצמה הגדרות שונות בתכיפות שגורמת לי לתהות אם אחת מהן אכן נאמנה לדעתה.

היא רואה עצמה כחברה טובה, שרוצה ואוהבת להזדיין איתי. אישה מתקדמת שלא מבינה מה העניין הגדול במין בין אנשים נקיים וחברותיים.

לעיתים היא נוהגת כמאהבת, אתה הכי טוב שהיה לי אי פעם, והיו לי לא מעט היא אומרת.

אתה לא כזה חשוב לי היא מצהירה, אל תעריך מדי את מקומך.

הייתי מבלה איתך את שארית חיי היא קובעת. ומבקשת את הטעם שלי בפיה ועל גופה.

היא אוהבת את זה חזק וכואב. תצליף בי, תסטור לי, תעניש אותי. תשתמש בי, בטל אותי זיין אותי כאילו אני לא קיימת. כשהעמדת הפנים שלי אמינה דיה כדי שתחשוב שאין לי שום רגשות חיבה כלפיה היא גומרת כל כך חזק שכל גופה רועד והיא אינה מסוגלת לדבר למשך כמה דקות.

כשאני מצליח לגמור בתוכה היא לא מנקה  את הזרע. היא שומרת אותו כמה שרק אפשר. לעיתים היא מרחרחת את תחתוניה 24 שעות אחרי כשהריח עוד שם ותמיד היא נמנעת ממקלחת עד כמה שרק ניתן.

היא מבוגרת ממני בקרוב לעשור והיא עצובה כל כך. חייה הם התגלמות של אכזבה וכאב. אבל נוח לה עם הבעל שהיא לא אוהבת שנאמן לה באמת ובתמים וסובל תוך כך את קיומי. הוא מבקש רק לדעת מי אני ומתי אנחנו יחד כד לא לתהות. הם לא שכבו מאז אוגוסט שעבר. היא זרקה איזו מילה והבנתי שאולי היום כן. שמחתי בשבילה, היא לא העריכה את זה. היא רוצה ממני את אותה קנאה שהיא חווה כשאני שוכב עם אשתי. גם בעלה מקנא, באשתי שאוהבת אותי ורוצה אותי. אשתו רק מתחמקת ממנו. הוא מייצג הרבה יותר מדי את הכשלון שהיא רואה בחייה בשביל שתוכל להנות ממגע ידיו. אותי היא רוצה, בכל דרך, בכל מקום וזמן שרק אפשר ומדי פעם לנצח. 

את הולכת להיות בוגרת לגבי זה אני שואל? זה מה שיש וזה כל מה שיהיה. במסגרת הזו ובמגבלות יכול להיות משהו יפה ונפלא. אני אזיין לך את הצורה לכבוד יום ההולדת החמישים וגם השישים שלך. אבל אם רק תכאבי את מה שזה לא ואף פעם לא יוכל להיות, אז ימינו ספורים ועכורים.

מאוחר יותר קשרתי אותה, וכיסית את עיניה בצעיף. טפטפתי על בטנה ושדיה שעווה חמה לבקשתה.

חלף שבוע מאז.בכל פעם אני יודע שאפשרי שבנסיבות בהאובייקטיביות של המצב אפשרי שזו הפעם האחרונה.

המחשבה מסבה לי צער... יותר מכמה שאניאחסר לה ופחות מכמה שהיא תחסר לי.

היא תמיד רוצה יותר ממה שיש לי לתת ואני לא מעז לחשוב על מה שאני רוצה. יותר מדי התחשבות נדרשת פה כלפי יותר מדי צדדים מעורבים. היא, אשתי ובעלה. הדיסקרטיות הכרחית, למרות שאישית אני לא ממש זקוק להגדרות. זה מה שזה. זה לא מוסיף מכאן ולא גורע משם. כל עוד זה טוב ולא פוגע באף אחד אני חי עם זה בשלום.

אז אני מנסה להתחשב.

בכולם, דורך בזהירות על רצפה מרוצפת קליפות ביצים, ותוהה מדוע אני ממשיך כשנהיר ומובהק עד כמה כל זה בלתי אפשרי.

כי ראינו פעם איזה סרט וקראנו פעם בספר שאין נורא מזוג אנשים בודדים ומשועממים שעושים אהבה גם כשאין משהו יותר טוב שהם יודעים או יכולים לעשות.