אופטימיות היא שם המשחק

נפגשתי עם בת של חברה של ההורים.. 

שאלתי אותה אם אמא שלה אישרה לה לבוא איתי לאילת כדי לחגוג את  ה15 שלה. 

היא:"אמא שלי מפחדת שתדרדרי אותי..." 

כמו שחשבתי. 

כל החברים שח ההורים חושבים שאני בעייתית. 

כל הזמן דופקים לי מבט כזה של :"הו,הנה הבעייתית. בואו נחייך ונראה נחמדים" 

כן,תודה רבה על התיוג המסריח. 

דאגתי להבהיר לחברה שאני לא בעייתית.

אני בסה"כ שותה ומעשנת (סיגריות) בערך כמו כל נערה מתבגרת טיפוסית.

היא מסכימה איתי ואומרת תוך כדי צחוק מתגלגל "את יוגעת שאמא שלי בטוחה שאת עוסקת בזנות ומעשנת סמים?!"

מקסים. תודה.

ברגע זה ממש הוכחת שאת סטיגמטית.

ראבק! אז מה אם ברחתי מהבית? אז מה אם הייתי בפנימיה?

אולי במקום להפוך אותי לבעייתית,את וכל שאר החברים תדאלו את עצמכם איך הגעתי למצב הזה? נה לעזאזל

עבר עלי?

אז סיפרתי לחברה על אבא.

ביפרתי לה על המכות ועל המגע.

אחרי שתיקה די ארוכה היא אמרה שהיא ידעה כל הזמן.

שאלתימאותה איך...

אז היא אמרה שגם בה הוא נגע. 

ובאופן די מפתיע..

שמחתי לדעת שהיא איתי בזה.

ומצד שני הצטערתי.