אני, בכלל מסיפור אחר...

הגשם שוטף אותך. הגשם גם שוטף אותי. ואת כל לובשי השחורים באיזור.

הכומר ממלמל תפילה ואני מסתכל על העיניים העצומות שלך.

את נראית כל-כך שלווה. עצובה אבל שלווה.

אני חוזר אחורה בזמן.

מחפש את הקשר, הטעות, שסגרה לך את הלב.

שסתמה לך את העורקים הראשיים.

והרגה אותנו.

"בוא אבא."

אני הולך אחרייך.

אנחנו עוברים מעל הגגות של בית הקברות.

מעל המטריות והכובעים והראשים השחורים. הפנים הסמוקות והבוכיות מראות לנו כמה את חשובה להם.

לכולם.

אני יורד חזרה לקרקע.

אני חוזר לגוף שלי.

"Are you fine my love?"

אימא שלך אומרת במבטא הבריטי שלה.

"Yes dear. I'm fine."

אני עונה ומנגב את הלחיים היבשות שלי.

כשהם שמים את גוש העפר הראשון אני נשבר.

וצעקה אחת מהדהדת בכל בית הקברות.

"אנננננננננג'ייייייייי"

מלך הקרח היה איש מקסים.

הוא היה נמוך ושמן- קצת כמו כדור גדול. והיה לו זקן ארוך-ארוך וקרחת נוצצת.

למלך הקרח היה כובע פרווה רוסי מפרוות נמר-סיבירי מזוייפת- כי מלך הקרח אהב חיות.

והיה לו צעיף סרוג מצמר-כותנה בצבע תכלת עמום.

הוא לבש מכנסיי צמר עבים-עבים ומעיל ארוך שנגרר על הרצפה.

והיו לו מגפיי-גומי לבנים עם ברווזים עליהם.

כי מלך הקרח היה גם קצת ילד. אבל רק בנפשו.

מלך הקרח היה בונה אנשי שלג ויותר מלאכי שלג.

והוא החייה שני אנשי שלג בעזרת הכוחות שלו- כי אף אחד לא רצה לשחק איתו.

בממלכה של מלך הקרח תמיד נורא קר והאימהות לא מרשות לילדים להיכנס לשם- כי הם יהיו חולים.

מלך הקרח מאוד בודד.

מלך הקרח מאוד עצוב.

בצד השני של העולם, איפה שתמיד זורחת השמש,

ישנה מלכה יפהפיה בשם מלכת הלהבה.

יש לה שיער אדום מתולתל וארוך ושפתיים גדולות צבועות באדום.

ויש לה שמלה קצרה צהובה עם מחשוף עמוק.

והיא יחפה.

הציפורניים של מלכת הלהבה צבועות בכתום.

גם בידיים וגם ברגליים.

וכל חיות הבר אוהבות אותה נורא.

מלכת הלהבה שותה "קוקטייל שקיעה" מתוך אגוז קוקוס.

והמטרייה הכתומה מתנגשת בקש הצהוב כשהיא מזיזה את האגוז.

מלכת הלהבה לא משחקת.

מלכת הלהבה משתזפת כל היום.

מלכת הלהבה ארוכה-ארוכה ושחומה.

ויש לה גוף של דוגמנית אקזוטית.

ופנים מהוקצעות כאלו.

האימהות לא מרשות למתבגרים שלהן ללכת לממלכה של מלכת הלהבה.

כי יש שם משקאות אלכוהוליים ורמיזות מיניות בשפע.

ומלכת הלהבה היא קצת כוכבת פורנו. למרות שהיא דווקא נורא "פרידג'ית".

לפעמים אני חושב שמלכת הלהבה צריכה להתכסות במעיל פרווה ומגפיים ולחיות בקור...

כי מתאים לה להיות שם. כל-כך מרוחקת שנהיה קר.

ולמלך הקרח מתאים להיות על החוף...

ללבוש בגד-ים שלם מפוספס כמו-של-פעם וכובע רחב-שוליים מקש.

ולשחק עם הילדים. ולבנות איתם ארמונות בחול.

ומה אתם אומרים?

מי אתם...?

ושוב הוא במצב הטבעי שלו..
ילד רזה מדיי, מכנס רחב מדיי, גופייה צמודה מדיי, חולצה גדולה מדיי.
גיטרה על הגב וסיגריה ביד.
הולך ברחוב חשוך, לבד.
כי בא לו.
נושף עשן אפור ומסריח,
רק כי הוא יכול.
מחייך חיוך סהרורי לירח שמעליו,
רק כי הוא חושב שהירח מחייך אליו חזרה.

ושוב הוא מגיע לרחוב שלה.
הוא רואה אותה מרחוק.
והיא כרגיל עומדת, קטנה כזאת.
עם הצמה התמידית והמכנס התמידי והגופייה התמידית.
והגיטרה שכרגיל נראית הרבה יותר גדולה ממנה.
והיא מחייכת אליו. כמו תמיד.

ושוב הם הולכים אחד ליד השני, כמו פעם.
לא מדברים, כמו תמיד.
והם יושבים בגן שעשועים נטוש, כמו פעם.
ומוציאים בלי מילים את הגיטרות מהקייסים, כמו פעם.
והוא שר ומנגן והיא שותקת, כמו תמיד.
והוא שר אל הרווח החמוד שבין העיניים שלה.
והוא שר אל השפתיים שלה, שמתעגלות לפי המילים.
והוא מסתכל עליה כשהוא שר.
והיא מחייכת חיוך סהרורי, כמו פעם.

ושוב היא מבקשת ממנו לשיר לה את השיר ההוא,
שהוא שר כשניגנו ביחד בפעם האחרונה.
והוא שר לה את המילים, אבל כבר לא מתכוון אליהן כמו פעם.
והוא שר איתה ובשבילה ועליה.
אבל לא כמו פעם.

ושוב הם קמים והולכים בלי מילים.
היא עם הצמה והוא עם החולצה.
והוא שר לה איזה שיר של להקה כלשהיא.
בלי הגיטרה, סתם שר.
והוא מדליק סיגריה. שלא כמו תמיד.
והיא מחייכת והוא נזכר במשפט שפעם אמרה לו...
כשאתה מעשן זה מזכיר לי את הריח של אימא. זה... נחמד כזה."
והם צוחקים. לשם שינוי מדברים כשהם הולכים.
ולפני שהיא נכנסת הביתה היא מחבקת אותו.
"לילה טוב ילד."
"לילה טוב"

ושוב הוא במצב הטבעי שלו...
ילד רזה מדיי, מכנס רחב מדיי, גופייה צמודה מדיי, חולצה גדולה מדיי.
גיטרה על הגב וסיגריה ביד.
הולך ברחוב חשוך, לבד.
כי בא לו.
נושף עשן אפור, מסריח.
רק כי הוא יכול.
מחייך חיוך סהרורי לירח שמעליו.
כי עכשיו הוא יודע, שהירח מחייך אליו חזרה.