תלתן

"אין ילדים בגטו – יש יהודים קטנים"

סימני החיים היחידים  בחצר הן היללות, הבכיות והצעקות.

משאך יורדת החשיכה נשמעות בכיותיהן של אסופים המתייסרים ברעב

ובקור בלי כסות לגופם ובלי מחסה לראשם.

מעלות השחר עד הליל יושבים הם או שוכבים על מדרכה כלשהי בסביבה

פושטים זרועות דקות ורזות כקנה וצועקים:

"רחמנות, יהודים, רחמו עלינו, כי איננו יכולים לסבול עוד, תנו רק חמישה גרושים

שדי בהם לקנות תה חם, כי אנחנו קופאים מקור..."

מבוקר ועד ליל.

בערב מתגנבים הם לשער ששומר הבית בו אינו משגיח בהם,

ממהרים לקצה המדרגות למעלה ומוצאים להם מקום לישון באדן החלון.

ואולם, לשומר הבית עיניים חדות והוא סוקר קומה אחר קומה ופינה

אחר פינה ומגיע אליהם. הנה פלשו ילדי הרחוב מלאי פצעים על פצעיהם

הפתוחים ומחלותיהם המדבקות, והם יפיצו אותם בבית שממילא לקו יושביו

במחלות, ועתה עליו מוטלת החובה לגרשם. הם מתחננים לפניו בתנועות

הכנועות לרחם עליהם, וזאת מתוך שביב של תקווה, אך לשווא.

הם מסולקים משם באכזריות המציינת רק חלשים, מוכים, ונרדפים

שליבם נהיה גס במוות. אין עזרה להם. בכיות האסופים חסרי הבית מרעידות לב אדם

ופולחות את דממת הליל. היללות המרחפות בחלל מרעידות כקול אחרון של חליל

שבור וגווע. ולמחרת תמצא גוויה מתה, פגר מת ברחוב.

(מתוך מראות מן הגטו מאת פרץ חסידא שפורסם ב"לחיות בכבוד ולמות בכבוד" ינואר 1942)

זהו קטע שהמחנכת שלנו נתנה לנו היום לקרוא בכיתה...

והכותרת של הפוסט היא בעצם משפט שהיא כתבה על הלוח והיינו צריכים להגיד מי לדעתנו כתב אותו...

לדעתי בכל מקרה כתב ראותו אדם יהודי. האדם שכתב זאת רצה להראות מה בעצם חשבו הנאצים על הילדים היהודים. הרי הילדים היו בזמן המלחמה כמו אנשים מבוגרים רק במימדים קטנים, ובשביל הנאצים הם היו יהודים קטנים, לא ילדים....  אם דעתכם היא שונה אתם מוזמנים להגיב על זה...

בכל מקרה היה גם טקס היום בבית ספר שלי. הטקס היה מאוד יפה, והלהקה ששרה שרה שירים מאוד יפים.

בביה"ס שלי כל שנה בכיתה יא עושים חוברת של כל השכבה וכל ילד כותב ומוסיף מכתבים ותמונות על אנשים ממשפחתו שנספו בשואה. ואז מקריאים שם אחד מהמשפחה בטקס. המדריכים שלי אמרו גם.

אין לי מושג מה אלונה אמרה, אבל נדב (שוורץ) אמר את שם המשפחה שוורץ ואני חושבת שהמקום שבו הם נהרגו לא ידוע....

ונחזור לשיעור עם המחנכת: היא דור שני לניצולי שואה (בת של ניצולי שואה) והיא סיפרה לנו את סיפור ההנצלות של אמה וסבתה, ובאמצע היא כמעט התחילה לבכות. אני מבינה אותה לגמרי. זה די קשה לעמוד מול הכיתה שאת מחנכת ולספר ת הסיפור של המשפחה שלך.......

היום למדנו רק היסטוריה...גם כן למדנו. המורה סיפר לנו על חסידי אומות העולם. הוא סיפר איך אפשר להפוך להיות חסיד אומות עולם, וסיפר לנו כל מיני סיפורים.

והמורה לאנגלית שכחה להיכנס לכיתה שלנו...אז היה לנו שיעור חופשי....

אולי אני אעדכן יותר מאוחר, לא בטוח כי בעיקרון אסור לי בזמן הקרוב להיכנס לבלוג או בכלל למחשב שלא לצורך עבודה לביה"ס.... אז אל תצפו ליותר מידי פוסטים ביום.....

*+*+*Anni*+*+*