תלתן

"צריף ירוק
לא רחוק
בית הספר
מי נשאר
מי עבר
מי עודנו
מה שהיינו
פעם מזמן
מה עוד מביא אותי תמיד
אל אותה ילדות נשכחת"

היום הייתה מסיבת פרידה לכיתה. הכיתה שלי במשך שלוש שנים. ז',ח',ט'.

אני לא מאמינה שכבר עברו להן שלוש שנים. אני לא יכולה לתאר אפילו את מה שאני מרגישה.

געגוע,אהבה,שנאה,נוסטלגיה... אך בעיקר עצב. עצב על כך שתקופה בחיי נגמרת.

נפרדנו היום, מאותם ילדים קטנים שהגיעו בכיתה ז' ולא הכירו אף אחד פרט לחברים המעטים שהגיעו עמם מהיסודי, וגדלו והפכו לנערים ונערות שיצרו חברויות חדשות, למדו להכיר אחד את השני, ועברו חוויות ביחד.

ברקו אמרה שני דברים כ"כ נכונים היום.

שזאת הכיתה היחידה שבאמת יכולת להיות בה ללא המסיכה. אתה עצמך, בלי שום עכבות ובושות.

ושלמרות שבהתחלה היו כאלה שרצו לעבור, ולא אהבו את הכיתה, למדנו לאהוב ולהכיר את כולם, והאישיות של כל אחד ואחת מאיתנו עוצבה מחוויות ודברים שקרו עם הילדים בכיתה. אני זוכרת כ"כ הרבה דברים שקרו לנו.

חוויות,טיולים,שיחות,שיעורים,צחוקים,בכי,מריבות,צעקות,עונשים,עצב,שמחה,ימי כיף,כעסים,ארועים מיוחדים,פגישות,עזיבות,שטויות...

"עוד שנה
כבר למדנו
מי אני
מי אתה
כבר איבדנו
מה שהיינו
פעם מזמן
מה עוד מביא אותך תמיד
אל אותה ילדות נשכחת."

אני כ"כ פוחדת שהכיתה מתפרקת. אני כן רוצה להכיר אנשים חדשים, ליצור חברויות חדשות. אבל בו בזמן, אני רוצה להישאר ככה. במקום שנוח וטוב לי בו. עם האנשים שעזרו לי, שהיו לצידי, שצחקו איתי, שרבו איתי, ושנהנו איתי.

באמת שאני לא אשכח את הכיתה הזאת, ותמיד שאני אראה את הילדים מהכיתה במסדרון שנה הבאה, אני אגיד שלום, אתעניין מה קורה, ולפעמים אשב ואדבר איתם. כי אני לא מאותם ילדים ששוכחים תקופה של שלוש שנים. אני מאותם ילדים שנוצרים לעד את הדברים הטובים (והרעים) שהם עוברים בחיים, והכיתה הזאת תינצר אצלי בלב.

"זוכר איך שהבטחנו בלי לדעת
מתי ואיך נחזור להיפגש
נדמה שרק אתמול
אבל השמש כבר שוקעת
אולי זה רק הלב שמתרגש."