תלתן

"קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ"

אין לי זמן, פשוט אין.

הנה, עוד עשר דקות אני צריכה להיות בצופים (ב-10:00 בבוקר), ואני עוד לא מוכנה בכלל. אז אחרי כתיבת הפוסט אני אלך להתארגן.

זהו, נגמר בית הספר. אין יותר לחץ של לימודים,שיעורים ומבחנים.

אבל עכשיו מתחיל כל הלחץ של המחנה קיץ.

מעכשיו, כל יום עד המחנה (חוץ משלישי ושבת כמובן) יש יום עבודה. מ-10:00-14:00, ומ-16:00 עד שעות מאוחרות בלילה.

ואז יש מחנה שמונה ימים, שבוע וחצי חופש ככה, וקורס הדרכה 8 ימים.

ולא, אני לא מתלוננת על המחנה והוקרס, אבל אני מתלוננת על זה שאני צריכה להתמסר טוטאלית לצופים, בזמן הקצר שיש לי בו חופש. אני אבוא לימי עבודה, אבל לא לכולם. אני לא מתכוונת להפסיד מפגש ישרא בשביל זה. כמה שזה חשוב לי.

אז ביום שלישי הייתי במסיבה במועדון. הראשונה. אם לא מחשיבים את כל הבנות מצווה שהיו בכיתה ו'-ז'. אלא מסיבה אמיתית, שהכניסה עולה כסף, ושהיא עד שעות הבוקר הממש ממש מוקדמות. כל ההתארגנות למסיבה הייתה בלחץ ובכי. הלכתי עם עמית, אבל הרגשתי כאילו היא עושה לי טובה שהיא בכלל באה איתי. אבל שהגענו למסיבה, הרגשתי אחרית לגמרי. שלא מצאתי את עצמי בין כל האנשים המזיעים האלה, עמית גררה אותי אחריה כדי שאני לא אשאר לבד. היה כ"כ כיף. לרקוד בלי לחשוב, להשתחרר, להיות עם חברות. חזרתי הביתה בשש בבוקר.

שלוש שעות ישנתי, ויאללה לחזרות של הריקוד. לא היה לי כיף. בכלל לא. שנה ראשונה שלא התרגשתי ולא נהנתי במופע. המופע היה קצר (שעה וקצת), ומאחורי הקלעים אפילו לא היה את הלחץ הכיפי הזה של לפני ההופעה. אצל כ"כ הרבה אנשים קראתי בבלוגים על הכיף והלחץ של לפני ההופעות שלהם, ואמרתי לעצמי "עוד מעט מגיע תורך. את תעמדי על הבמה ותרגישי מצוין". אבל זה לא קרה. האולם לא היה מלא כמו שציפו בהנהלת המתנ"ס, התלבושות היו נוראיות, היו פאקים בתאורה, וכמה שחייכתי על הבמה זה רק כי המנהלת ביקשה שנחייך. ואפילו אמרו לי שהקבוצה שלי רקדה יותר באחידות מהלהקה הבוגרת. אני רק מקווה שכאשר אני אגיע ליב', ההופעה תהיה הרבה יותר טובה, כי היא אולי תהיה האחרונה שלי.