תלתן

"כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צרך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם"

לכל אחד יש לפחות חלום אחד במהלך ימי חייו, שהוא רוצה להגשים.

לי היו, ועדיין יש, כמה חלומות שלפחות רובם נשארו מאז שאני זוכרת את עצמי עד עכשיו.

- לגור בברזיל, ולטייל שם אחרי הצבא.

אבל זה השתנה. במיוחד אחרי הביקור האחרון שם. לגור שם? כמה זמן בדיוק? אולי שנה וקצת ככה.. אני טייל שם קצת אחרי הצבא, אתארח אצל משפחה וחברים אבל יותר מזה לא נראה לי. וזה היה חלום ילדות שלי מגיל קטן מאוד. לגור שם...

-שתהיה לי חברה אחת הכי טובה, שנעשה הכל ביחד.

חברה הכי טובה, אין לי. יש לי חברות. חלקן טובות יותר, וחלקן טובות פחות. מתוך החברות הטובות, יש כמה מאוד טובות שלהן אני מספרת בד"כ את הדברים שמציקים ואת כל הדברים האלה שמספרים לחברות הטובות. לצערי יש תקופות, וכל כמה זמן החברה הטובה משתנה. וזה לא תלוי רק בי. יש מישהי, שהייתה חברה טובה שלי במשך שנים, ומאז שטסתי לברזיל זה פתאום השתנה. ההרגשה היא שכאילו היא ידידה שלי, ולא יותר. אבל בעקבות דברים שקרו היום, אני מקווה שזה ישתנה.

-שתהיה לי אחות תינוקת.

טוב, זה דבר שלא תלוי באף אחד מלבד ההורים שלי. אז זה לא יקרה. כמו שאמא שלי אומרת "הילד הבא יהיה כבר שלך".

-להיות רקדנית שאני אהיה גדולה.

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לרקוד. לא הייתי בחוג, אז הייתי ממציאה ריקודים מול הטלוויזיהץ

בכיתה ד' הצטרפתי לחוג ריקוד במתנ"ס בשכונה שלי. בשנים ההן המתנ"ס היה מאוד מקצועי.

הלהקה הבוגרת הייתה ממש טובה, והשאיפה שלי במשך השנים הייתה להיות בלהקה הזאת.

אבל מה, סופסוף שהגיע הרגע הזה שלו חיכיתי שנים, הכל מתפרק.

מנהלת הריקוד במתנ"ס עזבה, והגיעה אחת נחמדה וצעירה, אבל היא לא זאת שבנתה את המרכז למחול הזה.

כל הלהקה עכשיו מורכבת מבנות בכיתה ט', שלא ברמה של הבוגרת. ואני לא אומרת שאני כן ברמה של הלהקה מהשנים הקודמות, אבל אני לפחות יותר רצינית מהבנות האלה ברוב השיעורים. כן, הן חברות שלי, אבל עדיין...

בקיצר, אין את הרמה שהייתה פעם.  אז למה בעצם אני נשארת במתנ"ס? בגלל הצופים.

אני מאוד רוצה לעבור למקום יותר מקצועי מהמתנ"ס, אבל בגלל שאני יודעת שלא יהיה לי זמן לזה, ובמתנ"ס מאוד מבינים את זה שאני אפסיד שיעורים במהלך השנה בגלל הצופים, אני לא עוזבת.

>אתמול קיבלתי שיחת טלפון מחברת צוות (לא רוצה להזכיר את שמה). היא אמרה שהצוות כועס עליי בגלל שתמיד אני עוזבת את הישיבות מוקדם יותר. (וזה בגלל שהישיבות לא בשכונה שלי-הן בנווה אביבים-וההורים שלי לא רוצים שאני אלך לבד בחושך).

וגם בגלל שהודעתי מראש שבימי ראשון ורביעי אני לא יכולה כי יש לי ריקוד.

אז הצוות אומר שהן מתגמשים בשבילי,  ואני צריכה לוותר קצת.

אני לא הולכת לוותר על החלום שלי להיות רקדנית. אני גם ככה משקיעה פחות ממה שהייתי רוצה, בגלל הצופים.

ואני הולכת לדבר על זה עם הרשגד"ית שלי.

מי הם שיחליטו בשבילי לוותר על החלום הכי גדול שלי?

ים המלח, שבועות 2006

הלוואי וימים טובים כאלה יחזרו...