תלתן

אתמול בערב חזרתי מהרפסודיה הראשונה שלי.

מה זה בעצם רפסודיה?

פעם בשנתיים, כל שכב"ג הנהגת צופי ת"א מתארגן (כל שבט), ונוסעים לחוף בכינרת. במשך יום שלם בונים רפסודות, וביום למחרת לקראת שעות הצהריים משיטים את הרפסודות.

השנה הרפסודיה הייתה בעצם משט למען החטופים ממלחמת לבנון השנייה.

יום שני (2/7): כל מי שיצא מהשבט שלי, הגיע בחמש לשבט (יצאנו בערך 80 אנשים).

העמסנו ציוד לאוטובוסים, ועלינו בעצמנו. שהגעתי לשבט, ראיתי את הרשג"ד שלי מכיתה ד' שבא ללוות בתור צוות בוגר.

אמרתי לקורל שזה הולך להיות טיול מעניין... לקורל גם הייתה יומולדת באותו יום!

נסענו לחוף מנדרין (אין לי מושג למה), ומשם נסענו לחוף בכינרת (שאני לא זוכרת את שמו, אבל זה איפה שסיימנו את הים אל ים בכיתה ח'). 

אחרי שפירקנו את הציוד השבטי והאישי מהאוטובוסים, הלכנו להביא ציוד לרפסודות (סנדות וחביות ענקיות).

במשך שעה וחצי כל מה שראו בשטח זה ילדים סוחבים סנדות, ומגלגלים חביות.

אחרי שסיימנו להביא ציוד, חילקו אותנו לרפסודות.

אני הייתי ברפסודה שחוטר (המדריכה שלי) הייתה הקפטן מהצוות הבוגר. (אה, וגם אח שלה הגדול יצא לטיול).

בתחילת הבנייה בנינו את המסגרת של הרפסודה.

אח"כ חיברנו סנדות (שתי וערב, ככה קוראים לזה.. נראה לי).

ואחרי זה חיברנו את החביות (כי בלעדיהן הרפסודה תטבע).

בזמן הבנייה, שתי בנות מהרפסודה הכינו את המפרש. לרפסודה קראו סומבררו-דורין1.

אחרי שמהנדס ימי אישר שהרפסודה בסדר (לעת עתה), העברנו אותה למים.

בנתיים, כבר הספיקו להעביר עוד שתי רפסודות (מתוך 4 של השבט) לתוך המים. זאת אומרת שרק רפסודה אחת נשארה בחוץ.

הבאתי את המצלמה ואני ועמית הצטלמנו על הרפסודה. ושבאתי לצאת משם, נתקעתי בסנדה ונפלתי למים. אבל המצלמה לא נרטבה:)

אחרי ההפסקה, חיברנו את הפלטות (כמו אלה ששורפים בל"ג בעומר) לרפסודה, והרפסודה הייתה כמעט מוכנה. מה שנותר זה להעמיד את התורן, ולקשור אליו את המפרש, מה שנעשה לאחר מכן.

המהנדס הימי נתן אישור לרפסודה האחרונה, וכל הרפסודות של השבט היו במים.

לקחתי שוב את המצלמה וצילמתי, אבל התמונות לא יצאו משהו.

בערב מה שנותר לעשות זה לנקות את האזור שלנו, השמיניסטיות הכינו אוכל, אכלנו, ואחת המרכזות הצעירות קראה לנו לשולחן באזור שלנו. מתברר שההורים של קורל עשו לה הפתעה, ובאו.

הם הביאו איתם מלא שתייה, ממתקים וחטיפים, ועוגה מדהימה.

שקורל הגיעה שרנו לה שירי יומולדת, איחלנו ברכות, ואכלנו (או ליתר דיוק – זללנו).

אחרי כל החגיגה, הלכנו לערב שאירגנו לכל שכב"ג ההנהגה.

להקת צופי ת"א הופיעו עם שני שירים: "שיר הצופים", ו"אני רוקדת".

לאר מכן היו נאומים של כל מיני אנשים, אמרו כל הכבוד למי הולך להתנדב לשנת שירות (יש הרבה מהשבט), והציגו את שכבת השמיניות מכל שבט (מי שהגיע לרפסודיה) ונתנו להם שי.

שהציגו את השמיניסטיות מהשבט שלי, עשינו להן מורל.

אחרי זה עשינו להן שוב מורל, ומורל לשבט.

הלהקה הופיעה שוב, והפעם עם מחרוזות שירים משנים קודמות (לדוגמא, שהייתי בכיתה ה'), ומלא שירים מזרחיים ושירים עכשווים.

רקדנו, ועשינו מורל. והלכנו לישון.

יום שלישי (3/7): היינו אמורים לקום בשש, אבל אני כרגיל כמו בטיולים קמתי לפני.

אז אני וקורל התארגנו לפני כולםJ.

אחרי שכולם התארגנו, העמסנו את התיקים על מכולות.

אכלנו ארוחת בוקר, ניקינו את האזורים שלנו, לבשנו חאקי, והלכנו לטקס לזכר החטופים.

האמת היא שאני לא יודעת אם לקרוא לזה טקס לזכר, כי אני רוצה להאמין שהם עדיין חיים...

בכל מקרה, אמא של אחד החטופים (סליחה, אבל אני לא זוכרת של מי) נאמה, והיה מרגש.

כמה חברי שכב"ג הקריאו קטעים, היו מבוגרים שנאמו, והלהקה שרה שני שירים.

אחרי הטקס עשו לנו שיחות בטיחות לשייט.

נבחרו תפקידים, ואני נבחרתי להיות שחיינית. זאת אומרת שאם מישהו נפל למים, ונתנו הוראה לשחיינים להוציא אותו, זה היה התפקיד שלי. מזל שלא היו צריכים אותי...

המהנדס הימי עבר שוב על הרפסודות, והתברר שצריך לחזק את החביות.

חיזקנו, וגם את התורן.

לקראת השעה 12 –או- אחת אמרו לנו להתחיל להתארגן לעלייה לרפסודות.

כמובן שהיו ריצות לשירותים =).

כל השכב"ג עמד במים וחיכה לאישור יציאה.

עשינו מורלים ישנים של השבט וגם חדשים, השפרצנו מים, והיה מצחיק.

אישור יציאה.

עלינו על הרפסודות, ויוצאים לים הפתוח!

בחצי הראשון של השייט היה ממש כיף.

הגלים התנפצו על הרפסודה ונרטבנו לגמרי, שרנו שירי מחנה ומורלים.

היה איזה רגע שרפסודה של שבט דן כמעט התנגשה בנו, והמדריכה שלי מהקרוס הדרכה הייתה שם J

ונחזור לרפסודה-

חוטר עשתה לנו חידון על האזור מסביב לכינרת "איזה הר זה, ומתי היינו שם?" (הר ארבל, טיול פסח), וכל מיני דברים בסגנון.

דיברנו איתה, וגם ערכנו תחרות "לא נפסיק לשיר".

בשלב הזה כבר התחלתי להרגיש לא טוב.

הייתה לי בחילה, או מה שנקרא – מחלת ים.

אני לא אכנס לפרטים, אבל הרגשתי ממש לא טוב, לא משנה מה ניסיתי לעשות.

לקראת סוף השייט נרדמתי לחמש דקות, ופתאום שטף אותנו גל. פתחתי את העיניים לראות שגוררת אותנו סירת מנוע. איכשהו התרחקנו קצת מחוף הנחיתה.

שהגענו לחוף פירקנו את הרפסודה, ואחרי שסיימנו, הלכנו לקחת את התיקים מהמכולה.

התיישבנו על הדשא, חילקו ארוחת צהריים שלא היה לי חשק לאכול, כל אחד התארגן לנסיעה חזרה הביתה, האוטובוס הגיע, עלינו עליו, וחזרנו הביתה.