תלתן

שכל המלחמה בצפון התחילה, אני הייתי במחנה קיץ ביער הזורע.

לא באמת חשבתי שהמצב יתדרדר בצורה כזאת.

הייתי נאיבית (?) בנוגע למצב. חשבתי שמורידים אותנו הביתה רק כי ההורים קצת דואגים.

לא חשבתי שגם לי יהיה חלק במלחמה הזאת, חלק משפחתי.

יש לי משפחה בצפת, שעכשיו עברה לבני ברק בגלל שקטיושה פגעה בבית ברחוב שלהם.

מפחיד ביותר.

היום בערב שמעתי שיחה שהתנהלה בין אמא שלי לחבר שלה מברזיל.

היא הסבירה לו משהו על המצב פה בארץ. שסיימה לדבר איתו, שאלתי אותה מה היא הסבירה לו.

מתברר שבברזיל בכלל לא יודעים שקטיושות וטילים פוגעים בערי ישראל.

ברחבי העולם מודעים למה שאנחנו עושים בלבנון, אבל לא מודעים למה שהחיזבאללה עושים לישראל.

גם באיטליה זה ככה. אבא שלי סיפר לי שהוא דיבר עם חברה טובה שלו מאיטליה היום בצהריים, והיא סיפרה לו איך מראים את ישראל בחדשות שם.

באמת שזה מרתיח לי את הדם. אבא שלי אומר שאני מאוד תמימה בקשר לכל זה.

כתבתי מכתב ל-CNN. על הצורה שבה הם מראים ומסבירים לעולם על המצב במזרח התיכון, ושבכל העולם לא מודעים באמת למה שקורה כאן.

אתם מוזמנים לקרוא את המכתב, ולהביע את דעתכם.

Hello, my name is Anni and I am 15 years old, from Tel-Aviv, Israel.

It’s freaking me out the way you’re passing the information about the situation here in the Middle East to the world.

I’m talking here about the whole press and media around the world, not only about the CNN.

Just today my mother talked with a friend of her who lives in Brazil, and guess what I found?

That in Brazil, they don’t know about the Katyusha rocket that the Hizbollah are sending on Israel.

They know about the situation in Lebanon, but not about the situation here in Israel.

And the same in Italy.  My father talked this afternoon with his friend from Italy, and she told him the same as my mother’s friend from Brazil.

So here is my conclusion:

The world doesn’t really know what is happening in the Middle East.  

Or perhaps, not the whole truth.

If you want, I will send you the story about my family, who were expelled from their house because of the situation.

Anni, Tel-Aviv, Israel

"אין ילדים בגטו – יש יהודים קטנים"

סימני החיים היחידים  בחצר הן היללות, הבכיות והצעקות.

משאך יורדת החשיכה נשמעות בכיותיהן של אסופים המתייסרים ברעב

ובקור בלי כסות לגופם ובלי מחסה לראשם.

מעלות השחר עד הליל יושבים הם או שוכבים על מדרכה כלשהי בסביבה

פושטים זרועות דקות ורזות כקנה וצועקים:

"רחמנות, יהודים, רחמו עלינו, כי איננו יכולים לסבול עוד, תנו רק חמישה גרושים

שדי בהם לקנות תה חם, כי אנחנו קופאים מקור..."

מבוקר ועד ליל.

בערב מתגנבים הם לשער ששומר הבית בו אינו משגיח בהם,

ממהרים לקצה המדרגות למעלה ומוצאים להם מקום לישון באדן החלון.

ואולם, לשומר הבית עיניים חדות והוא סוקר קומה אחר קומה ופינה

אחר פינה ומגיע אליהם. הנה פלשו ילדי הרחוב מלאי פצעים על פצעיהם

הפתוחים ומחלותיהם המדבקות, והם יפיצו אותם בבית שממילא לקו יושביו

במחלות, ועתה עליו מוטלת החובה לגרשם. הם מתחננים לפניו בתנועות

הכנועות לרחם עליהם, וזאת מתוך שביב של תקווה, אך לשווא.

הם מסולקים משם באכזריות המציינת רק חלשים, מוכים, ונרדפים

שליבם נהיה גס במוות. אין עזרה להם. בכיות האסופים חסרי הבית מרעידות לב אדם

ופולחות את דממת הליל. היללות המרחפות בחלל מרעידות כקול אחרון של חליל

שבור וגווע. ולמחרת תמצא גוויה מתה, פגר מת ברחוב.

(מתוך מראות מן הגטו מאת פרץ חסידא שפורסם ב"לחיות בכבוד ולמות בכבוד" ינואר 1942)

זהו קטע שהמחנכת שלנו נתנה לנו היום לקרוא בכיתה...

והכותרת של הפוסט היא בעצם משפט שהיא כתבה על הלוח והיינו צריכים להגיד מי לדעתנו כתב אותו...

לדעתי בכל מקרה כתב ראותו אדם יהודי. האדם שכתב זאת רצה להראות מה בעצם חשבו הנאצים על הילדים היהודים. הרי הילדים היו בזמן המלחמה כמו אנשים מבוגרים רק במימדים קטנים, ובשביל הנאצים הם היו יהודים קטנים, לא ילדים....  אם דעתכם היא שונה אתם מוזמנים להגיב על זה...

בכל מקרה היה גם טקס היום בבית ספר שלי. הטקס היה מאוד יפה, והלהקה ששרה שרה שירים מאוד יפים.

בביה"ס שלי כל שנה בכיתה יא עושים חוברת של כל השכבה וכל ילד כותב ומוסיף מכתבים ותמונות על אנשים ממשפחתו שנספו בשואה. ואז מקריאים שם אחד מהמשפחה בטקס. המדריכים שלי אמרו גם.

אין לי מושג מה אלונה אמרה, אבל נדב (שוורץ) אמר את שם המשפחה שוורץ ואני חושבת שהמקום שבו הם נהרגו לא ידוע....

ונחזור לשיעור עם המחנכת: היא דור שני לניצולי שואה (בת של ניצולי שואה) והיא סיפרה לנו את סיפור ההנצלות של אמה וסבתה, ובאמצע היא כמעט התחילה לבכות. אני מבינה אותה לגמרי. זה די קשה לעמוד מול הכיתה שאת מחנכת ולספר ת הסיפור של המשפחה שלך.......

היום למדנו רק היסטוריה...גם כן למדנו. המורה סיפר לנו על חסידי אומות העולם. הוא סיפר איך אפשר להפוך להיות חסיד אומות עולם, וסיפר לנו כל מיני סיפורים.

והמורה לאנגלית שכחה להיכנס לכיתה שלנו...אז היה לנו שיעור חופשי....

אולי אני אעדכן יותר מאוחר, לא בטוח כי בעיקרון אסור לי בזמן הקרוב להיכנס לבלוג או בכלל למחשב שלא לצורך עבודה לביה"ס.... אז אל תצפו ליותר מידי פוסטים ביום.....

*+*+*Anni*+*+*