תלתן

 אז עוד יומיים אני טסה לפולין.
כבר למעלה מחצי שנה שמכינים אותנו בבית הספר למסע הזה.
שנה שעברה כל תלמיד הנציח את המשפחה שלו שנספתה, ועשינו טקס זכרון גדול, וספר.
היינו ב"יד ושם", ראינו סרטים על השואה ("הזייפנים" וכו'), נפגשנו עם ניצולים, שמענו הרצאות, ודיברו איתנו על איך להתנהג בפולין.
החלטתי להשתתף בשירה בטקסים. זאת אומרת שכל טקס אני משתתפת.
הצטרפתי לזה גם כי אמרו שזה מוסיף עוד יותר לחוויה המרגשת, וגם כי ככה אני מרגישה שאני מנציחה בצורה טובה יותר את המשפחה שלי שנשארה באדמה ההיא.
עוד כמה ימים נעמוד בפולין, ונשיר את השירים שהתאמנו עליהם במשך חודש וחצי.

דיברתי עם אנשים שהיו במסע.
הכינו אותי לנסיעות הארוכות, לאוכל המגעיל, לקור המקפיא.
אבל אף אחד לא הכין אותי למה שמחכה לי מעבר לזה.
המראות, התחושות, איך אני אתמודד עם כל זה. אף אחד לא יכול לדעת איך האחר יתמודד. כל אחד מתמודד בצורה שונה. אני רק מקווה לא לבכות באמצע השירה.

הייתי היום אצל טושקה.
טושקה היא בת דודה של סבא מצד אמא. היא היחידה שניצלה מכל המשפחה שנשארה בפולין.
הלכתי אליה כדי לשמוע על המשפחה, ועל מה שהיא עברה שם.
בסופו של דבר לא שאלתי יותר ממה שהיא סיפרה. לא הרגשתי בנוח להתחיל לשאול שאלות שאולי היא לא תרצה לענות עליהן, ואז סתם יהיה לא נעים.
היא סיפרה קצת על סבא שלה יעקב ושאר בני המשפחה, ומעט מאוד על הזוועות שעברה.
על זה קראתי בזכרונות שהיא כתבה והביאה לי לקרוא. לא כתוב שם במפורט כמו שקראתי בספרים על השואה, אבל מה שכן מסופר מספיק בהחלט בכדי להבין שזה היה נוראי.
ששאלתי על תמונות, היא הביאה מעטפה חומה קטנה, והוציאה ממנה מספר תמונות.
היא הסבירה לי מי מופיע בכל תמונה ותמונה.
"איך הצלחת להציל את התמונות?" שאלתי אותה. היא הסבירה שעוד לפני המלחמה נהגו לשלוח תמונות למשפחה בחו"ל, ולאחר המלחמה הם אלה ששלחו לה את התמונות.
חלק מהתמונות הן בכלל עותקים, אבל הייתה תמונה אחת מקורית שמעסיקה אותי עד עכשיו.
בתמונה רואים כמה מבני המשפחה יושבים בחצר כלשהי, אך מכיוון שהתמונה ישנה מאוד, הדמויות המופיעות בה מטושטשות, וקצת דהויות.
ממבט ראשון זה קצת מפחיד להסתכל בתמונה כזאת.
האנשים בתמונה נראים כמו רוחות רפאים...

אז עוד יומיים אני שם, בכדי לזכור, להזכיר ולהנציח.

לפני כמה ימים ישנתי אצל עמית, וראינו את הסרט "aquamarine".

הסרט הוא על שתי בנות שפוגשות בת ים, ויש כמובן את הבנות הפופולאריות והסנוביות.

שנגמר הסרט שאלתי את עמית "תגידי, את חושבת שיש באמת כאלה בנות? שהן כמו פלסטיק?" (ככה כינו אותן בסרט "ילדות רעות").

עמית אמרה שלדעתה כן, כי יש כ"כ הרבה סרטים וסדרות על התופעה הזאת, שהיא חייבת להיות קיימת.

"בסרטים בסה"כ מקצינים את זה" (לא ציטוט ישיר).

סיפרתי לעמית שבת דודה שלי מארה"ב סיפרה לי שבתיכון שלה יש את הבנות שהן יותר פופולאריות, אבל זה באמת לא בכזאת הקצנה.

שחושבים על זה לעומק, באמת מאיפה הגיע המושג הזה plastic girls ?

חייב להיות בזה משהו אמיתי, כמו שעמית אמרה.

האם באמת רק המראה ומה שאומרים עליהן חשוב לבנות האלה?

האם באמת המעודדות בתיכונים בארה"ב (או לחלופין בכל מקום אחר) הולכות רוב הזמן עם המדים שלהן, והן הבנות הכי נחשבות?

והאם אותן בנות שאני מדברת עליהן באמת מתנהגות כמו בסרטים?

גם בישראל התופעה הזאת קיימת, אבל לא בצורה כזאת.

זה יותר ביסודי, בקטע של מקובל ולא מקובל, מלכת ומלך הכיתה.

כי עפ"י מה שראיתי בתיכון (לפחות ככה זה בתיכון ובשכבה שאני לומדת), הדברים האלה נעלמים עם הזמן.

בכיתה ז' ח' באמת יש יותר את הקטע שמנסים יותר להתבלט כי מגיעים למקום חדש, ואתה רוצה שכולם ידעו מי אתה.

וככל שמכירים אותך יותר, כך אתה מקובל יותר.

אבל בכיתה ט' (הכי הרבה כיתה י') זה כבר חולף.

אתה כבר מכיר את רוב האנשים סביבך שלוש שנים פחות או יותר, ואתה יודע מי החברים שלך, ולאן תוכל לפנות שתצטרך.

לכל אחד יש את מעגל החברים המצומצם, וכמובן שאת הרחב.

לי לדוגמא יש מספר רב של חברות שאני שמחה לקרוא להן חברות טובות.

ויש את החברים מהשכבה, שחלקם בצופים וחלקם לא.

כל אחד נמצא במקום שנוח לו, ועם החברים שלו.

אין יותר ריבים על מי מלך ומלכת הכיתה.

 "Mean Girls", 2004

חברה שלי שאלה אותי את השאלה הזאת שסיפרתי לה על הרעיון להתקבל לקולג':

אז תחשבי מה יותר חשוב לך...
לשרת בצבא, לסיים את הלימודים כאן, לסיים את הצופים, להיות עוד כמה שנים עם החברים והכל ולהיות קרובה למשפחה או לטוס לשם, לעשות כיף, לפגוש אנשים חדשים, להתנסות בלימודים בארץ זרה עם שפה זרה ולהיות רחוקה מכל מה שכתבתי בסעיף א'.

ואני עניתי:

התשובה כבר ברורה לי מראש.
הרבה יותר חשוב לי לסיים את הלימודים כאן, איפה שהתחלתי, עם כל החברים והחברות שלי.
הרבה יותר חשוב לי לסיים את הצופים, אחרי שמונה/תשע שנים שאני משקיעה וקורעת את התחת.
הרבה יותר חשוב לי לסיים פה את הריקוד, גם אם אני לא רוקדת ברמה מי יודע מה.
הרבה יותר חשוב לי להיות עם המשפחה שלי (גם אם אני לא בקשר טוב איתם), מאשר להיות רחוקה.
והרבה יותר חשוב לי להשאר פה עם החברות שלי, ובמקום שאני מכירה ואוהבת.

אבל גם חשוב לי מאוד להגשים את החלום היחיד שעוד נשאר לי להגשים, וזה ללמוד בחו"ל.
מאוד חשוב לי להכיר חברים חדשים ותרבויות חדשות, כי זה משהו שתמיד רציתי.
ומאוד חשוב לי אפילו סתם לנסות ולא להצליח, העיקר שתהיה לי האפשרות להגיד "ניסיתי".
כי היו הרבה דברים בחיים שלי שרציתי מאוד, אבל לא ניסיתי, ועד היום אני מצטערת עליהם.

אני חושבת שהחלטתי מה אני רוצה לעשות. אפילו אם אני אכשל.