ב-23.1.06, בשעה אחת וחצי לפנות בוקר נפטרה סילביה לופו.
היא הותירה אחריה שני ילדים ושתי נכדות.
סילביה לופו הייתה הסבתא היחידה שלי.
ביום שני בערב, אבא שלי התקשר ואמר שסבתא בדיאליזה והרופאים אומרים שמצבה חמור.
הוא שאל אותי אם אני רוצה לבוא לבקר אותה, כי יכול להיות שזאת תהיה ההזדמנות האחרונה.
הוא הסביר לי שהיא מחוברת למכשירים, אז יש לי את האפשרות לראות אותה, או לזכור אותה איך שהיא הייתה. החלטתי ללכת, למרות כל החששות והפחדים.
הגעתי לבית החולים איכילוב יחד עם אבא בסביבות 12 בלילה.
היה לי קשה בהתחלה, אך לבסוף נכנסתי לחדר של סבתא.
המראות היו קשים. מכל צדי החדר שכבו במיטות זקנים מחוברים למכונות. מפחיד.
הגעתי למיטה האחרונה בצד הימני של החדר. סבתא שכבה שם.
היא הייתה מחוברת למכונת הנשמה, היד שלה סגולה מהחיבורים, ומעל המיטה מוניטור הראה שהדופק לב שלה נע בין 36-40.
יצאתי מהר מאוד מהחדר, כי זה ממש הפחיד אותי לראות אותה ככה.
באיחוד שהלכתי לצד השני של המיטה, וראיתי את צינורות יוצאים מהפה שלה, בלי השיניים התותבות.
הלכתי לפינת הישיבה והתמוטטתי על הרצפה.
אחרי כמה דקות החלטתי שאני נכנסת שוב.
עברתי שוב בין המיטות עד למיטה של סבתא.
התחלתי לבכות. נתתי לה חיבוק ונשיקה, ושמתי את הראש על הכתף שלה והתחלתי לשיר לה.
שרתי לה את השיר הברזילאי” A praca " ("הכיכר" בעברית), ששר אותו מישהו שמתגעגע לאהובתו ומספר איך החיים בלעדיה. השיר האהוב עליי בפורטוגזית.
אבא שלי בכה שהוא שמע שאני שרה לה.
יצאתי מהחדר, והלכתי לפינת הישיבה. נרדמתי לכמה זמן.
ברגע שקמתי, אבא שלי חזר ממכונות השתייה והרופאים באו לדבר איתו.
שאלתי את האחות הראשית אם סבתא בסדר, והיא אמרה שכן.
באתי להיכנס לחדר, אבל אבא שלי עצר אותי. "סבתא נפטרה".
התמוטטתי על הרצפה והתחלתי לבכות. הלכתי לשירותים, והסתכלתי על עצמי במראה.
הייתי בטוחה שצוחקים עליי, ורציני שהתחלתי לצחוק.
יצאתי מהשירותים והתחלתי לצעוק על אבא שאני בטוחה שהרופאים מותחים אותי כדי לראות איך אני אגיב לזה. אבל אבא שלי אמר לי שזאת האמת.
התחלתי לבכות, ולהגיד לאבא שאני רוצה שיקנה לי למחרת תוכים.
שהייתי בת שלוש, סבתא שלי קנתה לי זוג תוכים ליום ההולדת ושניהם כבר מתו.
אחרי כמה זמן, נכנסתי לחדר כדי לראות אותה בפעם האחרונה.
זה היה מראה קשה מאוד.
היא שכבה שם, על המיטה, עם הראש מוטה אחורה.
החזה שלה כבר לא עלה וירד. מוכנת ההנשמה הייתה מקופלת, והמוניטור סגור.
זה מה שהפחיד אותי. להסתכל על המוניטור, ולראות שהוא סגור.
יצאתי מהחדר והתחלתי לדפוק את הראש בקיר.
בכיתי, והתמוטטתי על הרצפה.
מבית החולים נסענו לבית של סבתא, כדי לשים שם את חפציה האישיים. נכנסתי לחדר השינה שלה, ולקחתי איתי הביתה את התמונה שהיא מחזיקה אותי על הידיים שהייתי בת חודשיים.
בשלוש לפנות בוקר חזרתי הביתה והלכתי לישון. למחרת הגעתי לבית הספר רק בשעה חמישית.
בשעה שמונה בבוקר, דיברתי עם מורן המדריכה שלי. היא התקרשה אליי גם יום לפני ב-12 בלילה.
בבית הספר חיפשתי את אלונה שהייתה מדריכה שלי שנה שעברה ומדריכה שלי גם השנה.
דיברתי איתה איזה רבע שעה. בהתחלה על מה שקרה, ואחרי זה סתם על כל מיני דברים.
השיחות עם שתי המדריכות מאוד עזרו לי.
ביום רביעי, ה- 25.1.06 התקיימה ההלוויה.
יעל.ק. באה איתי. יצאנו מבית הספר שעתיים לפני הזמן.
שהגענו לקריית שאול (בית הקברות), הכריזו שההלוויה יוצאת.
אמרתי שלום לבני משפחה, שכנים וחברים שבאו.
נכנסנו למבנה, ושם הגיעה הגופה עטופה. התחלתי לבכות.
לאחר מכן הלכנו לחלקת הקבר. היא נקברה ליד סבא שלי.
וזה היה עוד דבר מוזר, לראות את הקבר של סבא שלי. פעם ראשונה. היה כתוב על המצבה שלו "סבי היקר", למרות שהוא מת לפני שנולדתי... ארבעה ימים לפני.
בכל מקרה, אבא שלי אמר קדיש, וקברו את סבתא. עמדתי ליד אבא.
לאחר שכיסו את הקבר, עמדתי כמה דקות ליד הקבר, להיפרד ממנה בפעם האחרונה.
לאחר ההלוויה הלכתי ליעל, ובשבע הלכתי לשבעה.
במשך השבוע אני מתמרנת בין ימי העבודה בצופים, לימודים,ריקוד,קרוס מתמטיקה והשבעה.
בבית הספר אני מתנהגת כרגיל, אבל בפנים אני עדיין עצובה, וקשה לי.
תודה לכל מי שהתקשר אליי.
לכל אלו שהביעו תנחומים ואמרו שהם לצידי בתגובות בבלוג.
תודה לכל הילדים בבית הספר שגם הביעו תנחומים.
אבל יש מספר אנשים שמגיעה להם התודה הכי גדולה:
דבר ראשון ליעל שהייתה איתי בהלוויה.
למורן המדריכה שהתקשרה אליי בשעות בלתי אפשריות כדי לדבר איתי ולנחם אותי.
לאלונה, שאיחרה לשיעור בגלל השיחה שהייתה לנו ומאוד עזרה לי.
למאי, שיודעת איך אני מרגישה, והייתה לידי.
לקארין, שדאגה לי בכיתה.
מצטערת על הפירוטים והתיאורים, אבל חשוב לי שזה יהיה כתוב בצורה הזאת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
