תלתן

עוד לפני שראיתי שהנושא החם של היום הוא על פייסבוק, רציתי לכתוב פוסט על הנושא.

לא זוכרת מתי שמעתי לראשונה על הפייסבוק, אבל אחרי הרבה זמן, ואי שימוש במייספיס, החלטתי לפתוח אחד.

בהתחלה הוספתי תמונות לפרופיל, צירפתי חברים לרשימה, וניסיתי להבין מה בעצם הולך שם.

בפייסבוק יש כ"כ הרבה דברים, אפשרויות ופונקציות, שאפשר פשוט להשתגע.

משליחת ביצה/פרח, להפיכה לערפד/זומבי, חידונים והשוואות בשלל נושאים, ועוד.

לעומת המייספיס שכמעט לאף אחד אין, לחצי עולם ואחותו יש פייסבוק.

סתם חיפשתי אנשים מהתיכון שבו אני לומדת, והגעתי למדריכה שלי מכיתה ד', לרשג"ד מכיתה ד', ועוד אנשים כאלו ואחרים.

זה דווקא די מעניין למצוא פתאום פרופיל של מישהו שהכרתי בעבר, ולראות מה קורה איתו כיום.

דרך הפייסבוק גם קל לשמור על קשר עם אנשים מחו"ל.

 ככה אני שומרת על קשר עם חנה (בת-דודה מארה"ב) ודניס (חברה ממקסיקו).

כרגע אני עדיין מנסה להבין את האתר הזה, כי כל יום אני מגלה דברים חדשים שאפשר להוסיף לפרופיל, או כל מיני משחקים.

אבל אני בהחלט ממליצה לפתוח אחד. ואם אתם פותחים, תוסיפו אותי לרשימה שלכם:)

לפני כמה ימים ישנתי אצל עמית, וראינו את הסרט "aquamarine".

הסרט הוא על שתי בנות שפוגשות בת ים, ויש כמובן את הבנות הפופולאריות והסנוביות.

שנגמר הסרט שאלתי את עמית "תגידי, את חושבת שיש באמת כאלה בנות? שהן כמו פלסטיק?" (ככה כינו אותן בסרט "ילדות רעות").

עמית אמרה שלדעתה כן, כי יש כ"כ הרבה סרטים וסדרות על התופעה הזאת, שהיא חייבת להיות קיימת.

"בסרטים בסה"כ מקצינים את זה" (לא ציטוט ישיר).

סיפרתי לעמית שבת דודה שלי מארה"ב סיפרה לי שבתיכון שלה יש את הבנות שהן יותר פופולאריות, אבל זה באמת לא בכזאת הקצנה.

שחושבים על זה לעומק, באמת מאיפה הגיע המושג הזה plastic girls ?

חייב להיות בזה משהו אמיתי, כמו שעמית אמרה.

האם באמת רק המראה ומה שאומרים עליהן חשוב לבנות האלה?

האם באמת המעודדות בתיכונים בארה"ב (או לחלופין בכל מקום אחר) הולכות רוב הזמן עם המדים שלהן, והן הבנות הכי נחשבות?

והאם אותן בנות שאני מדברת עליהן באמת מתנהגות כמו בסרטים?

גם בישראל התופעה הזאת קיימת, אבל לא בצורה כזאת.

זה יותר ביסודי, בקטע של מקובל ולא מקובל, מלכת ומלך הכיתה.

כי עפ"י מה שראיתי בתיכון (לפחות ככה זה בתיכון ובשכבה שאני לומדת), הדברים האלה נעלמים עם הזמן.

בכיתה ז' ח' באמת יש יותר את הקטע שמנסים יותר להתבלט כי מגיעים למקום חדש, ואתה רוצה שכולם ידעו מי אתה.

וככל שמכירים אותך יותר, כך אתה מקובל יותר.

אבל בכיתה ט' (הכי הרבה כיתה י') זה כבר חולף.

אתה כבר מכיר את רוב האנשים סביבך שלוש שנים פחות או יותר, ואתה יודע מי החברים שלך, ולאן תוכל לפנות שתצטרך.

לכל אחד יש את מעגל החברים המצומצם, וכמובן שאת הרחב.

לי לדוגמא יש מספר רב של חברות שאני שמחה לקרוא להן חברות טובות.

ויש את החברים מהשכבה, שחלקם בצופים וחלקם לא.

כל אחד נמצא במקום שנוח לו, ועם החברים שלו.

אין יותר ריבים על מי מלך ומלכת הכיתה.

 "Mean Girls", 2004

כשהייתי קטנה והצטרפתי לצופים, הדבר היחיד שהייתי עושה זה לעבור פעולות.

אם הפרעתי (מה שלא קרה הרבה) או בכיתי (בעיקר בטיולים), לא חשבתי איך זה משפיע על המדריכה.

אם התלוננתי, לא חשבתי כמה זה מעבצן אותה.

אם לא באתי לפעולה ולא טרחתי להודיע, לא חשבתי על איך זה יכול לשנות את הפעולה.

כשקיבלתי להדריך בסוף כיתה ט', חשבתי על כל הדברים האלה, ושאני כולה ילדה בת 15 וחצי, ואיך לעזאזל מתמודדים עם זה?

ככל שהזמן עבר, באמת נאלצתי לעבור את הדברים האלה.

כעסתי שהחניכות לא הודיעו שלא הגיעו.

התעצבנתי שרבו כ"כ הרבה, שלא נתנו לי להעביר פעולות, והיו נודניקיות לפעמים.

והייתי אובדת עצות שחניכות בכו.

אבל בסופו של דבר הסתדרתי.

שחניכה בכתה, היה קשה, אבל בסופו של דבר הצלחתי להרגיע אותה.

כשלא נתנו להעביר פעולה, הייתי מתעצבנת, אבל בסוף היינו מדברות ומלבנות את העניין.

וכל הדברים הקשים האלה שהייתי צריכה לעבור, היו שווים כדי שביומלדת שלי הן יעשו לי מסיבונת ויקנו לי מתנה, וכדי שמדי פעם הן יאמרו שהן אוהבות אותי, וכדי שבמחנה הן יבכו כי נפרדים, וכדי שחניכה תגיד לי שהייתי חסרה שחזרתי מארה"ב-למרות שיש להן מדריכה חדשה.

כדאני מנסה להזכר בשנים שעברו, אני יודעת שלא הייתי מהחניכות שרבות, אבל הייתי מהמתבכיינות, ואולי קצת חנפניות.

אני מנסה לחשוב מה המדריכות שלנו היו אומרות על הקבוצה בישיבות צוות. הן אהבו אותנו? היינו קשות? קלות?

בהזדמנות שאני אראה את דנה, המדריכה שלי מכיתה ד', אני אשאל אותה.

בפעולה אחת שהייתה באמצע כיתה ד', דנה ביקשה שנקשור את הרגליים עם העניבות.

שהתחלנו ללכת נפלתי, ובכיתי שכואב לי וכעסתי על דנה.

התעבנתי והאשמתי אותה, ולא זוכרת מה אמרתי.

יום אחרי כבר הצטערתי על לאיך שדיברתי אליה, ובדיוק באותו יום עשיתי עם אחותי מלאכים מגבס, אז צבעתי כמה יפה, שמתי בקופסא, ובפעולה הבאה הבאתי לדנה והתנצלתי על הכל.

שחניכות שלי היו מתנהגות אליי לא יפה, ואחרי כמה זמן הן התחרטו, הן היו מתקשרות אליי.

אחת מהן אפילו בכתה בטלפון וממש הצטערה, כי באותו יום הן התנהגו כ"כ רע, שבכיתי בסוף הפעולה.

בקיצור, מה שרציתי לבגיד זה שרק שאחרי הפכתי למדריכה למדתי להעריך את מה שעשו לנו בעבר.

למדתי שזה לא פשוט, ולפעמים אפילו די קשה.

אבל בסופו של דבר זה שווה הכל.

ואיזו תמונה יותר מתאימה לפוסט הזה, מתמונה ביום הפוך האחרון שהיה, שחניכות הדריכו במקומי, ואני הייתי עם עניבה שלהן (כיתה ה'):