4 חודשים עברו מאז שנפטרת.
4 חודשים, ורק עכשיו אני מתחילה לעכל.
יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך.
אבל את לא פה כדי להקשיב.
ואת יודעת, שאני לא מאלה שהולכים ומדברים לקברים, במיוחד שאני פוחדת מבתי קברות.
אז החלטתי לעשות מחברת, שבה אני אכתוב מכתבים בשבילך.
ככה אני מרגישה שאני כמו מספרת לך את הדברים.
ולצערי הרב את לא תוכלי להגיב עליהם.
מאז שעזבת אותי, כל דבר קטן מזכיר לי אותך.
הייתי אפילו כמה פעמים אצל רכזת השכבה שלי, כי הייתי צריכה לדבר עם מישהו.
מה שיותר מקשה עליי, זאת איריס. היא כל כך אדישה, שלפעמים בא לי לצרוח לה שאין לה לב.
בלילות אני נזכרת בלילה ההוא שעזבת את העולם.
שראיתי את זה קורה.
שהתמוטטתי על הרצפה.
שבכיתי כל הלילה.
שדפקתי את הראש בקיר.
שאבא בכה.
שלא האמנתי לרופאים.
שרציתי להצטרף אלייך...
את שמעת ששרתי לך, שהיית מונשמת?
אני מתגעגעת אלייך סבתא!
אני מתגעגעת לחיבוק שלך.
לזה שהיית מתקשרת אליי והיית כועסת שאני לא באה לבקר.
מה לא הייתי נותנת כדי להחזיר את הגלגל אחורה, כדי שאני אוכל לבוא ולבקר אותך בחודשיים שלא ביקרתי.
4 חודשים לא הייתי אצלך בבית.
הנה, אפילו עכשיו בזמן שאני כותבת לך את זה אני בוכה.
אז יצאתי החוצה, מחוץ לכיתה. שאלו אותי למה אני בוכה.
אז אמרתי שאני מתגעגעת לסבתא שלי. אנשים מגחכים שאני אומרת להם את זה.
ככה אני מתמודדת! בלבכות!
אני אולי קצת ילדותית והכל, אבל זאת דרך ההתמודדות שלי.
למה אנשים לא מבינים את זה?
אני מנסה לדבר עם חברות על הנושא, הן אומרות שאין להן מה להגיב. ואני מבינה אותן. אבל לפחות שיקשיבו ויתנו לי לדבר.
אני צריכה להוציא את זה החוצה.
בכלל, בזמן האחרון אני מרגישה שאף אחד לא מקשיב לי. אני שומרת את הדברים בבטן, ומרגישה שעוד רגע אני אתפוצץ.
אני לא אותה נכדה שהכרת.
השתנתי. עדיין נשארו בי דברים מפעם, שאני מתכוונת לשמור עליהם למקרה שתחזרי, ונוכל להמשיך מאיפה שהכל נעצר.
אנשים מסתכלים עליי ובטח חושבים איזו ילדה טיפשה אני.
זה מה שמישהו מהכיתה אמר לי. מישהו מאוד ספסיפי.
וזה כואב. באמת שזה כואב. אבל אני אבליג ואמשיך הלאה.
אני שונאת להיות כזאת ילדה מטוטמת וטיפשה!
אני שונאת להרגיש כמו עלוקה. שונאת להרגיש כנטל, או כמישהו שחושבים אותו ללא רגש.
שונאת לבכות!
אני שונאת להיות אני!!!
אבל את אוהבת אותי, כמו שאני. נכון?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
