מתוסבכת

את לא יכולה להשאיל הפרעת אכילה. ברגע שאת נוגעת בה, היא שלך. היא שם, והיא נישארת.. גם אם לכאורה נדמה לך שכבר לא. היא הופכת להיות חלק ממך, והיא נלחמת בך, על הגוף, על הנפש... היא לא תתן לך מנוחה, היא תטיש אותך, עד שתכנעי אליה. ואם במקרה, נוצרת בך אשליה שזה ניגמר.. היא תמיד תמצא דרך להזכיר לך שהיא שם, היא חיה והיא נושמת בתוכך.

התאבדות, שנמשכת שנים.

ככל שתכחישי יותר, ככה היא תכה בך יותר חזק. ככל שתלחמי בזה, יאזלו כוחותיך לעשות כל דבר אחר. היא הופכת להיות חלק מהאישיות, ובן אדם בלי אישיות, בלי הגדרה עצמית לא יכול להתקיים. אז הוא מעדיף להשלים עם הפגם, שהוא חלק מאישיותו מאשר להודות בעובדה שהוא כלום. שהוא רק עוד שם ברשימה.

ואז, אפשר אולי, איכשהו, ליצור אשלייה של שמחה... ולחייך.