אני רוצה לחזור שנתיים אחורה. כששקלתי 55. לא הערכתי את העובדה הזאת אז. עכשיו כשאני שוקלת 70, אני מעריכה את זה מאוד. כבר אמרתי לעצמי שזו לא הדרך. והיו לי ימים של אוכל בריא וספורט. ועכשיו פתאום נוצר מן דחף, חשק כזה לצום עד שתצא לי הנשמה. פתאום שוב החשק הזה לחזור לידיים של אנה ולטבוע בחיבוק שלה. להסתכל על כל הטניספו הזה ולצבור מוטיבציה. הרי כבר הגעתי למסכנה שזה לא בסדר, זה שגוי וככה לא חיים. אז מה קרה? למה אני שוב חוזרת לנקודת ההתחלה והורסת את עצמי?
אחרי שאת מגלה את עולם הפרעות האכילה, בתוך עצמך את תמיד תהיי עצובה וזה יהיה בתוכך. אז מה זה משנה כבר, אם בפנים את בוכה, עדיף לבכות בגוף שמן או בגוף רזה?
מופרעות אכילה, החברה הרסה אותכן. וגם אותי.