הכל התחיל מישראל החתול.מדיי בקר מעיר אותי המשופם הלבן בשעה 6:50 , בגרגורים וחיכוכים,עד שאני פוקחת את עיניי. הבוקר כנראה מזג האויר שיבש את השעון הביולוגישלו וכשפקחתי את עיניי בשעה8:10 הבחנתי בו מכורבל,למגלות הזכר,מביט בי בבושה,רוצה לומר"פישלתי הפעם". האמת-הבנתי אותו, גם אני,מבט אחד החוצה בליווי מוסיקאלי של הרוח ההיסטרית וכל שרציתי הוא להשאר מכורבלת ולא לזוז,אז למה לא להתפנק קצת,רק פעם אחת,לכבוד תחילת החורף,הרי אין סיכוי שהבנות יגיעו לבית ספר בזמן,פעם אחת לוותרלעצמי,לבנות,נשאר כולנו בבית ונתפנק לנו... הבשורה נמסרה לגדולה רק לאחר וידוא שהמבחן בחשבון מתרחש אכן מחר ומכייון שהיא אחת התלמידות הטובות בכתתה לא הדאיג אותי שתחסיר יום לימודים.עם "הגדולה פחות" המצב קצת יותר מורכב,בואו נאמר שחריצות וקונסיסטנטיות הם לא ממש הצד החזק שלה ולכן העיסקה נחתמה רק לאחר שהבטיחה שתסיים 5 עמודים בחוברת ללימוד עצמי ולאחר מכן תסיים לסדר את החדר(שאת סידורו החלה בסוף השבוע שחלף). עכשיו נותר רק לסגור קצוות עם הזכר. הנ"ל שבימים כתיקונם פוקח עין רק לאחר שמיעת טריקת הדלת וידיעה ברורה שכולנו בחוץ,חש שניגזלה ממנו קימת הבוקר השלווה ולכן כמובן התנגד ושלף טיעונים שאת כולם ביטלתי במחי יד.בראותו שאני נחושה בדעתי,הבין האיש ש"הבקר שלו הלך" ומהר לצאת לעבודה,אולי שם ימצא קצת שלווה(הוא מאלה שקשה להם בבקר). בעבודה הודעתי שהיום אני בבית,בלי לפרט יותר מדיי.התחלנו את יום הפינוק בארוחת בקר מפוארת שבמהלך הכנתה הבחנתי בארונות המטבח המלוכלכים.נו,אם יש לי קצת זמן פנוי אעביר סמרטוט,וכך בעודי ממרקת את ארונות המטבח הבחנתי שגם הכיריים לא משהו ובל נשכח את הכלים והשולחן המבולגן של ארוחת הבוקר ומיותר כבר לציין מה החלטתי לעשות כשפתחתי את המקרר להחזיר את הגבינות וראיתי את הרטבים שנדבקו לתחתיתו ולדפנותיו.במקביל כמובן וידאתי ש"הגדולה פחות "מקיימת את הבטחתה. לא אספר לכם איזה תרוצים היא שלפה כדי להתחמק מביצוע העיסקה,רק אציין שאינני יודעת היכן כיליתי יותר אנרגיות:בנקיון המטבח או במשא ומתן איתה.המאמצים נשאו פרי:עד הצהריים הגברת סיימה 5 עמודים בחוברת והמטבח-מבריק,אך לא לאורך זמן, כי אם אני כבר בבית לא אכין להן ארוחת צהריים מושקעת?בעודי טורחת על ארוחת הצהריים צילצל הטלפון-קרייסס איום בעבודה,הם עמוסים ואני הרי בבית,יש לי המון זמן וכוחות לעזור:וכך בעודי בוחשת בסירים ביד אחת,נובחת לטלפון שמוחזק בין הצוואר לכתף ועונה לנייד ביד בשניה(חברה של"הגדולה פחות" צילצלה לשאול לשלומה),ניסיתי לשכנע את עצמי שאני מתפנקת בכיף...כמעט הצלחתי רק שבתום ארוחת הצהריים,הגיח המשופם הלבן מלווה בענן ריח לא ממש סימפטי- מבט על פרוותו המוכתמת באיזורים האסטרטגיים: והופ ישראל החתול בתוך האמבטיה צווח יללות מחאה רמות ומנסה להחלץ מאחיזתי,אני רוכנת עליו ונאבקת בו נואשות עם הטוש ושתי בנותיי מסביבי,אחת מביאה שמפו לחתולים והשנייה מגבת-איזה קינוח נפלא לארוחת הצהריים...את החצי השני של היום ביליתי בנקיון הארגז של ישראל,רחיצת הכלים של ארוחת הצהריים תוך כדי ניעור "הגדולה פחות" לסדר את חדרה ,טלפונים ומיילים לעבודה וקיפול הכביסה המצטברת של שבוע שלם. בשארית כוחותיי חיממתי כמה קפואים לארוחת ערב ,למרות מחאותיו של הזכר שחזר מיום עבודה מפרך וציפה לארוחה ביתית ומפנקת כי הרי אני נשארתי בבית,

ומה כבר עשיתי???()

  ומחר-מחר הפינוק האמיתי: אכוון את השעון המעורר(כבר לא אסמוך על ישראל),אשכים בשמחה ליום עבודה ,אשלח את בנותיי למוסדות החינוך,הזכר יקבל את הבקרים השקטים שלו בחזרה,וכשאחזור הביתה אחר הצהריים אוכל להתלונן בנחת איזה יום קשה עבר עליי.