| |
מתל אביב לונקובר, מאשה עובדת 24/7 ליוגוסטית שבעיקר נושמת,
משנה לשנה ורגע לרגע.
על ניהול המעבר שבין כל אלו. |
כינוי:
RavitCa מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2004
 עבודה וחיות אחרות
יש ימים כאלה,בעבודה,שאני רוצה לומר,רגע,פוס,לא רוצה לשחק יותר. אני עיפה-אמנם כל פרויקט מאתגר ושונה מהקודם,אבל יש גם כל כך הרבה שחיקה של כל כך הרבה שנים,כל כך הרבה פוליטיקות שכמעט מעלימות את הסוגיה העיקרית-העבודה עצמה,ונכון פוליטיקות זה חלק מהעבודה אבל בתחום שלנו הן הופכות לעבודה עצמה-וגם את זה אני יודעת לעשות,במיומנות יתרה אם יורשה לי לציין אבל אני כבר שחוקה,מנוסה מדיי ולא תמיד יש לי כח מנטלי לצאת למלחמה.. וזה קרה כי לא השכלתי לטפח דור המשך,כי יש אצלנו תחלופה רבה מדיי,כי אני לא יודעת ולא בטוחה שאני ממש רוצה-לנהל אנשים. ומצד שני
רכשתי מיומנות ומקצועיות שלעיתים גורמות לי הנאה ו..מה לזרוק את כל מה שרכשתי בדם,יזע ודמעות? ומנגד הטענה:אבל לא ממשיכים לעשות משהו רק כי "עבדתי קשה בשבילו"-צריכים גם את התשוקה לעשותו-ואני כבר איבדתי את התשוקה,את הזיק בעיניים.
ומה עם כסף?מה יהיה אם אכנס למסלול אחר-איך אוכל להבטיח את אותה הכנסה?
ואיך נתקיים בלדיה?
ואז...אני מגיעה מהקור לביתי החם,מחבקת את הבנות,מתכרבלת איתן במיטה וממלמלת לעצמי:פורפורציות יקרה,פורפורציות-או קיי אז כבר אין לך את הזיק בעינים בעבודה,אבל תראי מה יש לך כאן...ומתבוננת בשתי המדהימות שלי ואומרת לעצמי,עבודה זו עבודה,דרך להתפרנס,מי אמר שצריך להתלהב שם,תפסיקי לקחת הכל אישי,תעשי מה שצריך-ותתפרנסי!
גם זו דרך להסתכל על זה...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
