| |
מתל אביב לונקובר, מאשה עובדת 24/7 ליוגוסטית שבעיקר נושמת,
משנה לשנה ורגע לרגע.
על ניהול המעבר שבין כל אלו. |
כינוי:
RavitCa מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2004
מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה
עד גיל 24 היה לי ברור שמקומי על הבמה.למדתי בתיכון לאומנויות,תרגלתי משחק,שירה,תנועה ומוסיקה ולא היה לי ספק שאני אהיה הדבר הבא...בצבא התקבלתי לצוות הוואי ותאטרון צה"ל וההמשך הטיבעי היה כמובן קבלתי לאחד מבתי הספר היוקרתיים בארץ למשחק-ועוד על מילגה!!! עם חלוף הזמן בבית הספר למשחק ירד מעמדי מטעמים חברתיים-רומנטיים:הכוכב של הכיתה שהיה חבר שלי ונעזב על ידי פשוט לא סלח לי על זה ודאג היטב לערער את מעמדי וביטחוני,ואני,אז,חסרת ביטחון ועמוד שידרה,”קיבלתי את הדין"ודעכתי בהדרגה מבלי אפילו לנסות להלחם על מקומי בכתה. עזבתי את בית הספר לקראת סוף השנה השנייה. במקביל לאודישנים אינסופיים,תפקידים קטנים בסרטים ובהפקות כושלות,אכזבות רבות, ובעיקבותן סימני שאלה לגבי עתידי המיקצועי פגשתי את הזכר:זו היתה התאהבות מידית וסוחפת,האהבה שלו אלי,בין יתר הדברים,גם נטעה בי את זירעי הביטחון העצמי והקונסיסטנטיות שלא היו בי עד שפגשתיו. לאחר כמה חודשים של הכרות הפנה הזכר את תשומת ליבי למודעת דרושים בעיתון שעסקה במקצוע שונה לחלוטין,מקצוע שהתאים לדעתו לאישיות שלי.הלכתי לראיון עבודה,נטולת כל נסיון,תעודות דרושות וציפיות-ולמרבה הפלא גברתי על כל המרואיינים האחרים-המטורפים שראיינו אותי החליטו להמר עליי!!!
זה היה נס, פשוט נס ועד היום אני חבה את הקריירה שלי לאנשים שקיבלו אותי לעבודה זו.התחלתי לעבוד באותו מקום וכמה שהתלהבתי יותר מהמקצוע החדש, זנחתי את חלומות הכוכבות שלי.כמות האודישנים הלכה והתמעטה,עד שהתחום הפסיק לעניין אותי לחלוטין. התמסרתי למקצוע החדש שבחרתי.נכון-גם שם לא היה קל,וגם שם היה צריך לנהל מלחמות קיום ומעמד-אך הפעם היה לי הביטחון החדש שרכשתי ועמוד השידרה שלי התחזק מיום ליום יותר-והם אלו שאיפשרו לי להמשיך להאמין בעצמי למרות שהייתי נטולת נסיון וידע בתחום החדש. עם השנים התפתחתי והתחזקתי בתחום זה,והיום לאחר 15 שנה בתחום,בתפקידים שונים,שמי הולך לפניי ואני יודעת שאני אחת מהמקצועיות והמובילות בארץ. יכול להיות שאם היו לי אז, בימיי חלומות הזוהר שלי,את הביטחון והעיקביות שיש לי היום,את המיומנויות הפוליטיות והחברתיות שרכשתי במשך השנים הייתי הופכת לסטארית.אבל זה לא קרה.האם אני חשה החמצה???
כשאני מתבוננת באלו שהכרתי ב"חיי הקודמים" בטלויזיה או בתאטרון אני מזכירה לעצמי שהם,אלו שהצליחו הם מעטים,ממש בודדים-הרוב, או שעזבו את המקצוע,או שמשחקים בתפקידים זניחים בתאטראות ופרסומות,ולא הייתי רוצה להיות במקומם,וגם משום מה איני מקנאה באלו שהפכו לסטארים,אולי מכיוון שאילפתי את עצמי להרגיש בצורה קונסטרוקטיבית,ותחושות של קינאה והחמצה אינן מובלות לשום מקום חיובי.
ועכשיו...בגיל 40 אני מרגישה שמיציתי את חיי המקצועיים הנוכחיים,אני מרגישה שאני כבר מעבר לשיא,וכפי שכתבתי בפוסט הקודם-אין לי יותר את התשוקה,כבה הזיק בעיניים.אני מגששת-מחפשת תחומים חדשים,ובמקביל ממשיכה להתפרנס מהתחום הנוכחי כשכל הזמן מנקרת בראשי השאלה: מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
