כינוי:
RavitCa מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2004
קרעים בנשמה
קרע ראשון: בת שלוש-אמי ואני בדירה בירושלים.בחוץ אבי קורא לי,צועק את שמי,בתוך הבית אמא שלי שאומרת לי "אל תעני ,אל תעני לו”. קר בחוץ,סופה וקולות הרעמים מתגלגלים לאזניי עם קריאותיו של אבי. אי שם תותחים רועמים,קרבות מלחמת ששת הימים מהדהדים ברחבי ירושלים.
קרע שני: בת ארבע-מסיבת פורים בגן ,התחפשתי למלכת הכוכבים,שרתי סולו את שיר הלילה,טעם ראשון של שיכרון במה,אושר גדול שמופר מיד בתום המסיבה עם דרישתו של אבי לקחת אותי,אני לא רוצה,מתפתח ריב בין השניים שבמהלכו הוא פשוט קורע אותי מאימי,היה חשוב לו להשויץ איתי בפגישה עם אחת מהחברות שלו.חוזרת לאמא שנמצאת בבית סבתא.סבתי אהובתי מרדדת בצק לאחת מעוגות השמרים המדהימות שלה ובוכה.אני: "למה את בוכה" סבתא:"קצת כואב לי הראש" ואני יודעת שזה לא הראש שכואב לה...
קרע שלישי:בת שלוש-עומדת בפתח המטבח,עם קערית שקדיי מרק. בפנים אבי ואמי מתנגחים,צורחים,המשטרה נכנסת מנסה להפריד בין השניים.לא זוכרת יותר.
קרע רביעי,חמישי,שישי ועוד הרבה:אני מצפה ליום הביקור של אבי,כל כך רוצה לראותו,לא מפסיקה לקוות,אפילו שהולכת לישון מקווה שאוליי יגיע ברגע האחרון, רק לחיבוק ונשיקה של לפני השינה-זה לא קורה. ועוד פעם לא, ועוד פעם. פעם בשנה הוא מופיע עם דיבורים רכים והרבה מתנות והבטחות,שאת רובן אינו מקיים.
קרע נוסף: גיל שתיים עשרה-אמי נכנסת לאמבטיה כשאני מתרחצת-חוטפת שוק כשרואה שפתאום הפכתי לאשה .באותו ערב כשהיא חושבת שאני ישנה,היא מדברת בסלון עם בן דודה ואשתו,מספרת להם,בהתקף פרנואידי שכולם מדברים על הבת הזונה שלה,היא שמעה בסופר ומהשכנות...בולמוס של דיבורים מטורפים,חסרי שחר.היא בטוחה ,היא ראתה,היא יודעת.
שכבתי במיטתי וכבשתי את בכיי,שלא תשמע.זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי את מה שאבי זרק לי בפגישותינו הנדירות:אמא שלי משוגעת,ממש.כל כך שנאתי אותה באותם רגעים,כל כך חסרת אונים הרגשתי.יום למחרת התאשפזה,אני גרתי אצל הסבים.
אמא שלי היתה אמא טובה,היא דאגה לי ואהבה אותי,פינקה והרעיפה חום,אבל באיזשהו שלב במסכת הגרושין עם אבי היא איבדה את הפואנטה ועשתה את הטעות הכי נפוצה וכואבת:השתמשה בי ככלי נשק נגד אבי. הפגיעות הנוספות שלה בי היו חרף מחלתה,היא לא אשמה.ולמרות זאת עד היום לא שכחתי את המלחמות שלי להשאר שפויה מול הטרוף ,לא שכחתי את הבושה שבהתקפות שלה להן היתה עדה כל השכונה. לא שכחתי את אותו לילה.לא פתרתי את הפחד שאולי אהיה כמוה ואם לא אני אז אולי אחת מבנותי...
אבא שלי אהב אותי. וכשכבר ביקר,תמיד הרעיף חום ואהבה ומתנות יקרות,אבל גם הוא התבלבל והשתמש בי ככלי נשק נגד אמי במאבק על הגט.
אני בטוחה שרצה לראות אותי יותר אבל באיזשהו שלב אזל כוחו: להלחם עליי,להתמודד עם הכאב בכל מפגש והעדיף לנטוש.מאוחר יותר,כשאני בת ,13 השתקע בירושלים עם אשתו החדשה וילדהם וניסה ואף הצליח לקרב אותי,
פתרנו ביננו הרבה מאז קרב אותי שוב ועד מותו ,לפני 8 שנים.למדתי לאהוב אותו,את פתיחותו היוצאת דופן,אהבת האדם שבו ,שמחת החיים שלו הטרוף שלו וכל שנה אני מתגעגעת יותר חושבת כמה בתי הצעירה שלא הכירה אותו היתה אוהבת אותו.וכמה הבכורה מתגעגעת לסבא שלה,המשוגע עם הצמה...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
