מכירים את הקול הזה שלוחש לנו כמה אנחנו ענקיים אחרי שהצלחנו להגיע לאיזה הישג מרשים?

תזהרו ממנו. כי אחרי שיחמיא ויתחנף   הוא יאמר לנו שהנה, הגענו להישג הזה אז בטח שגם ננצח את האתגר הבא.

לפעמים הוא צודק, אבל לעיתים ישנם תנאים ומיכשולים נוספים שהוא ימנע מאיתנו לראות וכך נובל על ידו לתהומות מסוכנים.ואם ניפול, הוא ינסה להמשיך לעוור אותנו ולהאשים במעידה את כל האחרים שמסביב. כי אנחנו הרי מושלמים, אז כנראה משהוא אחר אשם.

האגו הוא כמו מפלצת רבת פנים שאינה יודעת שובע: "רק אני יכול", "הדרך הנכונה היא הדרך שלי". "מה יש לי כבר ללמוד ממך/מזה?"אני ואני ואני. 

לפעמים הוא מגלה את פרצופו האמיתי ולפעמים הוא מתחפש לטיפוס נדיב של: "אני רק רוצה לעזור" "אני אעשה את זה בשבילך" ו"אני לא מבין למה הם עושים כך ולא כמו שאני חושב שצריך לעשות" אבל  מה שהוא באמת מתכוון לומר זה:"רק  אני יכול, רק אני יודע איך ורק הדרך שלי נכונה. 

האגו כמכשול בתהליך קבלת החלטות עיסקיות

בצורה ובמידה הנכונה, במיוחד בתחילת תהליך,  זה יכול אפילו להיות חיובי:

למשל כשאנחנו רואים משהוא מגיע להישג מרשים, ורוצים להשיג אותו, האגו יכול לשמש  כאמצעי שגורם לנו לפעול. הוא זה שידחק את העצלות, יצור את הבערה הפנימית ויגרום לנו לקום כל בקר ולצעוד לעבר המטרה שסימנו. אבל...לעיתים, מטרה שניקבעת מתוך תחרותיות או רצון להוכיח "אני הכי הכי" היא שגויה.

דוגמא: שנים רבות הייתי בעלת חברה בתחום מאוד תחרותי. בשלב מסוים היו לנו יותר מדי לקוחות ופחות מדיי כח אדם מקצועי שיוכל לטפל בהם. זה השלב בו צריכים להמשיך לטפח את הלקוחות הקיימים, להכשיר כח אדם נוסף ולא לקחת לקוחות נוספים עד שמרגישים חזקים מספיק עם העובדים החדשים.

בדיוק באותו זמן יצא מכרז חדש שהייתי חייבת לנצח אותו. ולמה? כי שני המתחרים העיקריים שלי נגשו גם. פשוט רציתי לנצח, לספק לאגו את ליטרת הבשר שלו, ולא חשבתי מספיק על היום שאחרי. אז כן, ניצחנו. אבל...האנרגיה שדרשה הכנת המכרז גרעה מאיכות העבודה ללקוחות הקיימים, לא טיפלנו בלקוח החדש כמו שצריך ואיבדנו אותו אחרי הפרויקט המשותף הראשון שלא לדבר על הנזק שזה עשה לרפיוטשן של החברה, ליחסים עם הלקוחות הקיימים ועל כך שהרווח לא היה שווה את כל אלו.

ההחלטה לגשת למיכרז,  שהיתה מבוססת על אגו  עיוורה אותי מלראות נתונים נוספים, שאם הייתי בוחנת אותם בדיעה צלולה הייתי מבינה שהכי נכון זה לא ללכת למכרז. היא גרמה לנו להפסיד כסף וגם חטפנו מכה לרפיוטשן  בגלל האגו המנופח שהיה לי אז.

נקמה, כבוד עצמי,העלבות.

אלו  הם קרובי המשפחה המסוכנים של נושא הפוסט. תזהרו מהם. הרגשות האלו ידירו שינה מעינכם, ירעילו לכם את הגוף והנשמה.

איזה טוב יצא לכם מלנקום במשהוא, רק לשם נקמה? רק כדי "להראות לו/לה/להם מי אני". מה עשיתם פה חוץ מלשחרר אנרגיה שיכולתם להפנות למקומות יצירתיים וקונסטרוקטיביים? 

משהוא העליב אתכם? במקום להעלב תבחנו, מה יש בתוכחם שכל כך רגיש ועדין וקל לערער. אולי זה החלק שצריך לחזק.

אותו זה שהעליב, בעצם עזר לכם לגלות משהוא חדש על עצמכם, רק תודה מגיעה לו. משהוא גורם לכם להרגיש לא נעים באופן שיטתי - תתרחקו.

ובקטנה

כמעט בכל אחד מאיתנו יש כמות כזו או  אחרת של אגו שלילי. כמה פעמים תפסתם את  עצמכם באמצע ויכוח ושאלתם: הי, על מה אני מתווכח בכלל: על העניין עצמו, או על מי צודק? כמה פעמים התעקשתם עם הילד שלכם או עם כל כפוף אחר לעשות מה שאתם אומרים גם אם זה לא ממש היה עקרוני?

כמה פעמים השתגעתם מזה  שמשהוא נוהג ב"טיפשות", ולא מסוגל לראות את ה"דרך הנכונה"(שזו כמובן הדרך שלכם)?

אז מה עושים

מדברים וחושבים ביותר סימני שאלה ופחות סימני קריאה.

תודה. לומר בלב ובקול רם תודה לכל אחד ולכל דבר. זה יזכיר לנו שיש עוד שותפים להצלחות שלנו. ילמד אותנו ענווה. ואגב, תודה מיוחדת גם למי/מה שמזיק לנו, כי תמיד אפשר ללמוד מזה משהוא.

מוותרים. בכל ויכוח או  התעקשות על הנחיות שנותנים לילדים שלנו או לכפופים לנו,  חושבים שוב. האם באמת נחוץ להתעקש(לעיתים כן ולעיתים לא) למה אני בכלל מתווכח (אם זה סתם כדיי להיות צודק אז להפסיק בו ברגע בבקשה.). איזה הקלה, כמה אנרגיה זה משחרר לא להיות  תמיד צודק. תנסו...

כל החלטה שלוקחים שואלים את עצמנו, את מה זה משרת, איזה צורך? גם באמצע ויכוח, אפשר לשאול את עצמנו את אותה שאלה. 

מה אתם עושים כנגד "הרעלת אגו"?