The Fantasy

לקח לי קצת זמן, אה? אבל אני מקווה שתעריכו את פרסום הפרק בכל אופן, נשארתי ערה עד עכשיו בשביל זה ואני אמורה לקום לפני שש בשביל לתפוס רכבת XD אופס.
בכל אופן...בנוסף לעדכון הקודם, החיים בצבא עדיין אחלה ואפילו לקחתי איתי מחברת למקרה שיזדמן לי לכתוב (מה שלא יקרה, כי לקורסיסטים אין זמן בחיים, וכשיש להם הם מנצלים אותו בשביל ללכת לישון, אבל היי...ניסיתי)

ולעוקבים - פרק 8 של גלי מטריד ו...הברקתי. קיצר, יש ממה להנות ויש ממה להיבהלP: אה, והארי פוטר השביעי היה גאוני. ואני עוד אחת מאלו ששונאים את הסרטים בדר"כ. אבל לגמרי במקרה הוא היה אמין יותר מהאחרים ופשוט...טוב. יוצר ציפייה לחלק הבא!

ולנושאנו! אחרי שעברתי קצת על הפרק וחשבתי לעצמי "איפה אני יכולה לדחוף איזה אקשן מטורף או להוסיף שורה מותחת?!",
הגעתי למסקנה, שאין לפרק הזה פאנץ'. אבל אני חסרת ביטחון בכתיבתי מאז ומתמיד, אולי תמצאו פה משהו שאני פספסתיP:

פרק 20:

נאו עוד היה מופתע מעט כשהתעורר שוב בחדר לא שלו. לקח לו זמן להתרגל לכך שעבר לחדר של מורן, ושם גם כנראה יישאר. מורן כבר היה ער ומחוץ למיטתו כשנאו רק פקח את עיניו. הוא הביט במורן, שעמד עם הגב אליו ובדיוק לבש חולצה, מאפשר לנאו רק לרגע להציץ בשני השקעים היפים בגבו התחתון. כשסיים הסתובב, הבחין במבטו של נאו ואמר בקולו השקט "בוקר טוב"

"בוקר טוב" השיב נאו בחיוך קלוש. "למה לא הערת אותי כשקמת?" שאל.

"חשבתי שמגיעה לך קצת שינה. נראית קצת חולה כשחזרת אתמול לחדר"

ברגע אחד נזכר נאו בכל המחשבות שהתרוצצו במוחו אמש, רגע לפני כיבוי אורות כשעוד הסתובב בחוץ וניסה להתעשת ולגבש תכניות לגבי משך שהותו במקום. כשהבין שזמן כיבוי אורות קרב, כמעט וחזר לחדר של תום. ברגע האחרון נזכר שכל ציודו כבר לא נמצא שם. הוא נכנס לחדרו החדש וציפה כבר שמורן ישאל שאלות ויתהה איפה הוא היה, כמו שתום היה נוהג לעשות. אך מורן שתק ורק ישב על מיטתו, מוכן להושיט את ידו לכבות את מתג האור ברגע שנאו יסיים להתלבש ולהתארגן לשינה.

"תודה. באמת הרגשתי קצת מוזר"

"אתה בסדר עכשיו?"
"כן" הוא השיב. הוא באמת הרגיש מעט טוב יותר אחרי שישן. המחשבה על כך שזהו יום חדש, מלא באפשרויות חדשות, הצליחה לעודד אותו. הוא קם סוף סוף ממיטתו והחל להתארגן, ודקות ספורות לפני שהתכוונו השניים לצאת מהחדר נשמעה דפיקה קצובה בדלת. היה ברור לשניהם במי מדובר, ומורן היה זה שניגש לפתוח את הדלת.

"בוקר טוב" אמר להם סקוט מייד. שניהם השיבו את אותה ברכה, למרות שהמדריך לא התרכז בהם אלא שרבט כמה מילים על כריכת ערימת דפים שהחזיק בידו. לאחר מכן הוציא שני דפים והגיש אותם לכל אחד מהם. "יש כמה שינויים בלוח הזמנים, אז העדפנו לעדכן את כל החניכים אישית. שלא נשמע אחר כך תירוצים על זה שלא הספקתם לקרוא על כך בלוח המודעות"

נאו הציץ בדף ומיהר להחזיר את מבטו לסקוט. הוא קיווה שהמדריך יבחין במבטו, אך למורת רוחו סקוט התרכז באותו הרגע במורן שקרא את הדף ביתר עיון.

"תוכל לגשת איתי החוצה לרגע?" שאל אותו סקוט.

מורן הנהן והניח את הדף על מיטתו. נאו חיכה שסקוט יביט רגע לאחור, ייתן איזשהו רמז שהוא מודע לנוכחותו של נאו, שהוא זה שסקוט יעדיף לצאת איתו החוצה לרגע. אך המדריך לא הביט בו, ומורן, שיצא שני, סגר את הדלת אחריהם.

נאו חיכה בחדר מספר דקות, לא בטוח אם הם עומדים במסדרון ומדברים או ששניהם כבר הלכו לכיוונים שונים. הוא פשוט חיכה בתקווה שמורן ייכנס שוב לחדר ואולי יחלוק עמו את תוכן השיחה. הדבר לא קרה, ולכן נאו יצא מהחדר והלך לבדו במסדרון, מניח שרב החניכים כבר בדרכם לחדר האוכל.

בחוץ היה קריר יותר מבדרך כלל. השמיים היו אפורים וקבוצת עננים התקדמה באיטיות לכיוון שטח המחנה, כמבשרת רעות.

בניגוד למזג האוויר יוצא הדופן ולתחושותיו של נאו, אלינה בדיוק יצאה מהבניין של הבנות, צעיף צבעוני כרוך סביב צווארה והיא שופעת חיוכים. היא לבשה חולצה ירוקה ארוכה מעל לחצאית אדומה קצרה שמנקודת נקודות צהובות. נעלי הבובה הכחולות שלה היו מנוקדות בנקודות צבעוניות גם הן, ולראשה חבשה כובע כחול שהצליח להסתיר מעט את שיערה הבהיר והקצר יותר עכשיו. ברגע שראתה את נאו הגבירה את קצב הליכתה ומייד כשנעמדה לידו שילבה את ידה בשלו.

"בוקר טוב" אמרה, מביטה בו בעיניה הכחולות הגדולות, כאילו דבר לא קרה אמש.

"בוקר טוב" השיב לה נאו, מעט מבולבל.

"אתה עוד כועס עליי?" היא שאלה.

היא לא ידעה כמה נאו העריך את הישירות שלה. "לא, וגם לא כעסתי עלייך קודם" היא נתנה בו מבט נוסף והוא מיהר לומר "טוב, קצת כעסתי. אבל הייתה לך כל זכות להגיב כמו שהגבת. סל הוא מפלצת"

"כן, הוא מפלצת" הסכימה אלינה, עדיין מחויכת.

"אז מה השתנה?" שאל נאו.

"דבר לא השתנה". כשאמרה את המילים הללו, הפעם בטון רציני יותר, מיששה בידה כמעט מבלי לשים לב את צעיפה, שהיה מורכב מפסים סרוגים של כל צבעי הקשת. "אף אחד כאן לא יכול לקחת ממני את הגאווה שלי. דבר לא השתנה כי ידעתי את זה גם קודם. רק שכחתי את זה ללילה אחד"

נאו לא ידע כיצד להגיב לדבריה, לכן פשוט משך אותה דרך ידיהם השלובות קרוב יותר אליו, וכך הם הלכו.

כבר בהפסקה הראשונה מיהר נאו לעבור במשרד של סקוט. לשיעורים של סל כבר הותר לו להיכנס, אבל הפעם היה זה המדריך שלא הופיע. רק לאחר שחיכו מחוץ לכתה כמעט רבע שעה, עבר שם אחד המדריכים האחרים והודיע שסל ביטל את השיעור. נאו קיווה שיש קשר בין היעדרו לבין מה שקרה אתמול. עם קצת מזל, הוא חשב, וויומינג נוזף בו ואולי אף מאיים עליו בפיטורין בזה הרגע. מרוצה מהמחשבה הזאת, הוא דפק על דלת המשרד של סקוט וציפה לתשובה. מבלי לשמוע קריאות כמו "פתוח!" או "רק רגע" כפי שהורגל, שמע נאו את רשרוש המפתחות בדלת, ולאחר מכן היא נפתחה לאט. "אה, שלום נאו." הוא אמר, כאילו מופתע לגלות שזה הוא. "לא ציפיתי לך. קבענו פגישה?"

"אמ, האמת שלא, אבל חשבתי שאולי-" סקוט הביט בו בעיניים פקוחות לרווחה ונאו הבין שהוא מנסה לרמוז לו משהו. "חשבתי שאנחנו יכולים לגשת אליך בכל זמן עם הבעיות שלנו. אבל אם אתה עסוק אולי תודיע לי באיזו שעה אני יכול לבוא?"

"עוד 10 דקות זה בסדר" הוא אמר וסגר את הדלת באותו הרגע. שנייה לפני שעשה זאת, הספיק נאו לראות את המנהל וויומינג במשרדו, יושב בשיכול רגליים, פניו זעופות.

נאו התפתה להישאר קרוב לדלת ולהאזין לשיחתם, אך ידע שכנראה יסיימו בקרוב אם סקוט אמר לו לחזור תוך 10 דקות. לכן בחר לשבת בצד, רחוק מספיק בשביל להתחמק מהמנהל כשייצא, אבל לא רחוק מידי.

מהר מאוד וויומינג יצא ואכן לא הבחין בנאו מכיוון ונע במהירות ובקו ישר ממשרדו של סקוט. ברגע שראה אותו מתרחק, נכנס נאו למשרד מבלי לדפוק שוב, עוד לפני שסקוט הספיק לנעול חזרה.

"מה זה היה?" הוא שאל מייד.

סקוט נאנח בקול והתיישב בכיסאו בגב שפוף. "יש לנו כמה בעיות" הוא אמר.

"זה קשור לאלינה?"

"מה?" הוא נראה מבולבל, אך תוך רגע קצר הוא הבין במה מדובר. "לא, אין לאירוע המצער קשר. לא ידעתי שהיא סיפרה לכם"

"היא לא הייתה צריכה לספר, הגעתי לשם ברגע שהוא הלך. הוא נענש כבר? בגלל זה הוא לא הגיע היום לשיעור?"

"אני לא יכול לדבר איתך על עניינים מנהלתיים נאו" הוא אמר ופנה להתעסק שוב בניירות על שולחנו, למרות שעוד נראה לא מרוכז ועייף משיחתו עם המנהל. "ולמען הכנות," הוסיף פתאום, "אני לא חושב שהוא ייענש"

"איך יכול להיות ש-?" נאו התרעם מייד, אך סקוט קטע אותו.

"היא עשתה דבר חמור והעונשים כלפי החניכים הם לא חוקתיים כאן, אין דרך מסוימת להעניש. אני לא יודע אם הם יבחרו לומר שזה היה בסדר או לא. אל תסתכל עליי במבט הזה נאו, אני בהחלט לא חושב שזה היה בסדר. אבל הקול שלי הוא לא הקול המכריע."

"אני עדיין חושב ש-"

"בוא נדבר על משהו יותר נחמד, טוב?"

"אני שונא שאתה קוטע אותי" אמר נאו. הוא לא רצה לפתוח בריב, אך ברגע שהמילים יצאו מפיו נזכר גם בתחושה שאפפה אותו באותו הבוקר, כשסקוט יצא עם מורן והתנהג כאילו הוא אפילו לא מבחין בנאו. כעת הוא התכונן להתעמת על כך עם סקוט ברגע שיגיב לו בצורה כועסת. אך התגובה לה ציפה לא הגיעה, ובמקומה, סקוט נשען קדימה בכיסאו ואמר בשקט "אני מצטער." הוא הסיט את שיערו אחורה, עצם רגע את עיניו ואז הוסיף "אני לא מתכוון להוציא את הכעס שלי עליך. אני פשוט קצת מתוסכל, בסדר? אל תתייחס לשום דבר רע שאני אומר לך. היחס הזה לא מגיע לך"

"אני...כן, טוב" הוא חייך לעצמו והושיט את ידו קדימה, אוחז בידו של סקוט מעל השולחן המפריד ביניהם. "אני יכול לבוא יותר מאוחר אם זה לא עיתוי טוב. אם אתה עייף"

"לא, תישאר. אני מעדיף שתישאר. אתה אולי היחיד שיכול לעודד אותי עכשיו"

"אני אעשה כמיטב יכולתי" הוא אמר ונשען קדימה על השולחן, עד שהיה קרוב מספיק בכדי לנשוק לידו של סקוט. סקוט עוד נראה מותש ועיניו החומות הבהירות היו פקוחות רק למחצה, אך שמץ של חיוך עלה על פניו.

"אני כל כך אוהב אותך" אמר, כמעט בלחישה.

נאו התענג על אותן מילים בודדות בכל פעם ששמע אותן. "גם אני אוהב אותך" הוא אמר וקם מכיסאו בכדי לגרור אותו למקום בו סקוט ישב. הוא התיישב בצמוד אליו ואפשר למדריך להשעין את ראשו על כתפו ולעצום את עיניו.

"נהניתי איתך אתמול" הוא אמר, עדיין באותו קול שקט של אדם מותש.

"גם אני" אמר נאו. הוא לא שכח את החוויה שחווה לראשונה יום קודם לכן במשרדו של סקוט, אך האירועים שקדמו לשיחתו עם אלינה נראו פתאום רחוקים כל כך, כאילו בכלל לא קרו באותו היום. "אני תמיד נהנה איתך. חבל שאין לנו יותר זמן."

"כמה זמן יש לנו עכשיו?" הוא שאל. עיניו עוד היו עצומות והוא הזיז מעט את ראשו על כתפו של נאו כמחפש תנוחה טובה יותר. נאו כרך את ידו סביבו והצמיד אותו אליו, כן שנשען על חזהו.

"אני חושב שאדלג על ארוחת צהריים, אז... מספיק זמן בינתיים"

סקוט רק הנהן בתגובה.

"אתה חמוד כשאתה חצי ישן" אמר נאו והבחין בהבעה הצוחקת של סקוט. "אתה יודע, אני חושב שכדאי שאצא מפה בקרוב. אני אגש לשלב הרביעי. ומשם הדרך קלה יותר, לא? אני צריך לצאת"

סקוט פקח את עיניו לאט למשמע דבריו. הוא רצה להקשיב להמשך דבריו של נאו, אך התפלל שהחניך לא יבטיח לקחת אותו איתו החוצה. מניסיונו, הייתה זו הצהרה מבשרת רעות. "קרה משהו?"

"כן" הוא השיב ולא פירט. סקוט כבר ידע על מצוקתה של אלינה ונאו כבר הזכיר בפניו את הריב עם תום, ולא רצה למסור יותר מידע מזה. הייתה לו הרגשה שסקוט ישמח לאיד על סיום החברות עם תום, בשל היחסים הקשים ביניהם. "אני פשוט לא חושב שאוכל לסבול את זה עוד הרבה. הרגעים איתך ועם החברים שלי עושים את הכול טוב יותר, אבל בימים בהם אני ואתה לא יכולים להיפגש, או כשהשיעורים ממש נוראיים, זה בלתי נסבל. ובחוץ אני ואתה כבר ניפגש, לא?"

דבריו האחרונים צרמו לסקוט. "בחוץ זה עולם אחר. אולי לא תזדקק לי יותר כשתהיה שם"

"אולי לא. אבל בין אם אזדקק לך ובין אם לאו, עדיין אוהב אותך."

ליבו של סקוט כמו החסיר פעימה. הוא עטף את נאו בזרועותיו וחיבק אותו בחוזקה. הוא לא מצא את המילים לתאר לנאו איך הוא גרם לו להרגיש. לכן לאחר שהתחבקו, נשק בעוצמה לשפתיו ואז חזר להניח את ראשו בחיקו, מקווה שיוכל להישאר לישון שם לנצח.

בדרכו לשיעור הבא חלפו על פני נאו מספר חניכים שתהו איפה היה בארוחת הצהריים ובהפסקה. חבריו התעניינו במעשיו, אך ברגע שהמציא תירוץ כלשהו על עייפותו ועל כך שחזר לחדר לישון, עזבו אותו במנוחה. אלינה הייתה היחידה שאמרה לו בפירוש שהיא לא מאמינה לו, אבל לא שאלה שאלות. במקום זה עדכנה אותו באירועי ההפסקה ודאגה שלא ירגיש שפספס משהו מיוחד. יוצאי הדופן היחידים באותו זמן היו תום ומורן. הראשון לא שאל דבר מכיוון ויחסי ההתעלמות ביניהם נמשכו; השני פשוט חלף על פניו במן הנהון והמשיך בדרכו, מותיר את נאו בתחושה שהם עדיין לא יכולים להיפתח אחד בפני השני כחברים אמיתיים.

בזמן שהלך עם אלינה, יצא לנאו לראות בפעם השנייה את וויומינג הולך באותה הליכה מהירה ומוטרדת. נראה היה שהוא שוב בדרך למשרדו של סקוט. הוא שמח שבדיוק יצא משם, מכיוון והימצאותו הארוכה שם הייתה מעוררת חשד. כעת ריחם על סקוט, שנראה אומלל אחרי השיחה הקודמת וכעת צריך לעבור אחת נוספת.

נשמעה דפיקה חזקה בדלת ואז ניסיון לפתוח אותה. הידית נעה במהירות והיה ברור שמי שעומד מצידה השני ממהר להיכנס.

"רגע אחד, זה נעול!" קרא סקוט. הוא חשב שאולי נאו שכח דבר מה וכששם את המפתח בדלת כבר שמח מהמחשבה שיוכל להעביר עוד קצת זמן עימו, אך כשפתח אותה היה זה המנהל שנכנס וטרק אותה אחריו. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" הוא שאל ומבלי לחכות לתשובה התיישב על הכסא שרק שניות קודם לכן החזיר סקוט למקומו מול השולחן.

"מצטער, הייתי באמצע-"

"זה לא חשוב עכשיו. אני צריך לדבר איתך"

"כבר אמרתי לך את דעתי על הנושא"

"זה לא זה. משהו אחר. וכדאי שתתיישב כבר, או שאני אגרום לך לשבת. מעצבן אותי שאתה מתהלך ככה"

"סליחה." הוא אמר ועצר במקום, נשען לאחור על שולחן העבודה שלו. "על מה רצית לדבר?"

"על זה" הוא אמר והושיט לסקוט תיקיית מסמכים.

"אלו פגישות הייעוץ" אמר סקוט.

"נכון"

"ומה איתן?"

"אני אגיד לך מה איתן. אתה צריך לרשום כל פגישה שנערכת, מתי היא נערכת, לכמה זמן. אלו החוקים. ואני מוצא פה הרבה מאוד חורים, סקוט"

"כולנו טועים לפעמים. אני אשתדל לדייק יותר-"

"זה לא עניין של דיוק. זה עניין של...הנה, למשל" הוא חטף את התיקייה מידיו של סקוט. "שבוע שלם בו נמצאים אצלך כל הזמן אותם חניכים. אתה אמור לדבר עם כולם. אתה אמור לדווח לי לגבי מצבם. אבל אני רק רואה פה את מורן, לפעמים נאו, לפעמים טלי...ואתה יודע, לפעמים אני רואה חניכים שנמצאים אצלך חצי שעה ואתה רושם שהם היו אצלך עשר דקות. למה שתשקר לגבי זה, סקוט?"

"אני...אמרתי לך, גם אני יכול לטעות. זה לא יקרה שוב"

"תהיה בטוח שזה לא יקרה שוב" הוא אמר והטיח את התיקייה בשולחן. "כי אז אני אתחיל לחשוד בדברים. אני לא יודע מה אתה מנסה לעשות פה, אבל אני יכול לברר. אז אתה לא רוצה שאתחיל לחשוד שמשהו מזור קורה מאחורי הגב שלי, נכון?"

"נכון."

"יופי, אני שמח שהסכמנו על זה" ובזת סיים את דבריו, קם ויצא מהמשרד.

סקוט שילב את זרועותיו ובהה ברצפה בייאוש. הדבר האחרון שחסר לו הוא מדריכים שיישלחו על ידי וויומינג לרגל אחריו. הוא שנא את הבחינה המתמדת. היו ימים בעברו בהם אף אחד לא בדק איך הוא עובד. היו ימים בהם הוא לא היה צריך לחכות שוויומינג יעבור על התכניות שלו לשיעורים ויאשר אותן. נאו צדק, זה רק נעשה קשה יותר. בלתי נסבל יותר.

לרגע אחד, סקוט שכח מהמטרות שלו, מהסיבות בגללן הוא נמצא במחנה, ורק הרהר לגבי זה שאולי באמת הגיע הזמן לחשוב על יציאה משם.

היי אנשים! חוץ מכל העניין עם הפרק, יש לי חדשות מעולות!
פרק 2 בעונה השנייה של גלי הוא פרק בריטני ספירס!#%U*!! טוב, אולי רק אותי זה מלהיב בטירוף, אבל עדיין!

וסתם בשביל לדאוג שתמיד יהיה פה עדכון צבאי - האם ציינתי שאני אוהבת את הנשק שלי?P: בינתיים הצבא זורם, אז אל תדאגו לי, ותודה לכל המאחלים שיהיה לי טוב ויעבור מהר :)
אני מקווה שאספיק להשלים את הסיפורים של כולם...עכשיו כבר אין סיכוי, כי עד שסיימתי לכתוב את הפרק ולארוז, כבר 11 וחצי...אבל נקווה שזה יתאפשר ביציאה הבאה.

אגב, עצה לחיים: אף פעם אל תגידו לאמא שלכם "אני לא מרגישה טוב" וכשהיא תשאל בדאגה מה קורה תגידו "אל תדאגי, זה לא כאב פיזי, יותר כאב נפשי". כי אז היא ממש תדאג, ואתם ממש לא רוצים לפתוח איתה בשיחה על הבעיות עם החבר ועל הנגאובר ועל מחסום-כתיבה-בסיפור-על-הומואים ומה לא.

ואחרי ההקדמה הזו - זה הפרק שגרם לי קצת להתבאס מאלינה (אבל רק מאלינה של הסיפור. את אלינה הקוראת אני אוהבת תמיד!).

ובכללי הפרק יצא קצת מוזר כי מיהרתי בטירוף (ברצינות, אני חייבת לישון קצת לפני שאני חוזרת לצבא).
אם יש טעויות - אנא תקנו אותי. אם לא הבנתם משהו, זה בסדר, תשאלו. יצא קצת מעאפן. זהו.

פרק 19:

כבר בהמשך אותו יום יצא לנאו לראות למה אלינה התכוונה.

זה היה בזמן שיעור הספורט, שאחרי משחק כדורגל קצר המאמן רוסקו התעצבן על העצלנות שלהם והכריח אותם להפסיק עם המשחק ולרוץ במקום. תוך כדי סיבובי הריצה הם שמעו את צעקות הכעס של סל. אף אחד לא העז לעצור, אבל כולם האטו בזמן לראות את אלינה הולכת אחריו תוך כדי אמירת מילות התנגדות ומחאה. נאו רצה ללכת לראות במה מדובר, אך המאמן רוסקו הבחין בעצמו בדבר וצעק על כולם להמשיך לרוץ כרגיל.

כשנאו סיים את הסיבוב האחרון הוא התכונן להסתלק מייד עוד לפני שרוסקו ישחרר אותם, אך מורן, שישב על האדמה בזמן שהשאר רצו, ניגש אליו ועצר בעדו. "אל תדאג לאלינה, ראיתי אותה הולכת לחדר שלה אחרי שסל הניח לה."

"האמת היא שאני עדיין דואג"

"אתה לא צריך להסתבך. לך אליה בהפסקה"

"כן, אני מניח..." הוא ענה. מרוב שהתרכז רק באלינה, כמעט והתעלם מהעובדה המשמחת שהיה זה מורן שפנה אליו קודם ודיבר איתו.

בינתיים מול המאמן התרכזו כמה חניכים שכבר סיימו את המתיחות שלהם. תום צחק בצד עם אריאל וזכריה. נאו קיווה שהוא לא מנסה להרחיק אותם ממנו, אך בו בזמן גם האמין ששניהם לא היו הטיפוסים להיגרר לתוך ריב שכזה. ובינתיים ההתעלמות של תום ונאו אחד מהשני דווקא עבדה כמו שצריך, בלי שינסו להכשיל אחד את השני או להעליב.

לאחר כמה סוגי התמתחויות שהנהיג רוסקו, הבנים שוחררו להפסקה ונאו מיהר לחפש את אלינה. היא כבר יצאה מחדרה במטרה להגיע לשיעור הקרוב שיש לבנות. נאו הלך לצידה ושאל מה קרה, והיא דיברה במהירות מכיוון והשיעור שלהן התחיל מוקדם יותר משל הבנים. "בסוף השיעור האחרון שלנו סל הסתובב באזור ובדק שכולם יוצאים בזמן, וכשראה אותי הוא ניסה להתגרות בי ושאל אם לא עשיתי שטויות הפעם. כשאמרתי לו שלא הוא ניסה בכל זאת להוציא ממני משהו, וכשלא הסכמתי הוא אמר דברים רעים על לסביות ועל זה שהתלבושות שלי מגוחכות והשיער שלי..." היא נעצרה והביטה קדימה אל אחת הכתות. "הערכת יופי גברי מתחילה, לא כדאי שאפספס את השקרים הבאים שנשמע!"

"תעשי חיים" הוא אמר בתגובה והיא חייכה בשמחה והתרחקה ממנו.

כל דבר ששמע על סל גרם לו לרצות להתעמת איתו, גם בשביל הדברים שעשה לו וגם בשביל מה שעשה לאחרים. הוא שנא את העובדה שהיה ברור שסל חזק יותר מהם, ומן הסתם בעל סמכות גבוהה יותר. הוא המשיך להתמרמר מהמצב תוך כדי שהלך אל עבר שיעורו הבא, שהיה למרבה ההפתעה שיעור עם סל. סל הגיע לכתה מוקדם הפעם, ועמד ליד הדלת כשחניכים נכנסו. כשנאו התכונן להיכנס לכתה סל חסם את הדלת ואמר "אתה עדיין מנודה מהשיעורים שלי, נאוטילוס."

"עדיף ככה" אמר נאו בחיוך, מודע לעובדה שזה כנראה יעלה לו ביוקר. אך לפני שסל אפילו ניסה להגיב הוא כבר התרחק משם וחניכים אחרים נכנסו. "אני אנסה לזכור כמה שיותר דברים בשבילך" אמר לו אריאל בשקט לפני שנכנס.

'מה אני אמור לעשות עכשיו?' הוא תהה, ובמהרה עלה רעיון במוחו כשראה את סקוט יוצא מחדרו באזור המדריכים ומתחיל ללכת. נאו הצטרף מייד להליכתו.

"אני זקוק לייעוץ בדחיפות, המדריך סקוט" הוא אמר לו בטון תמים, מסווה את חיוכו.

"ומה היא בדיוק בעייתך?" שאל סקוט בחיוך, עוד מביט קדימה אל עבר המשרד ולא מסתכל על נאו.

"אני לא בטוח שאני מצליח לשלוט בדחפים שלי, המדריך"

"אני לא בטוח שאני רוצה לטפל בבעיה הזאת. איזה מן דחף שולט בך?"

המשרד כבר היה מולם. גם הבנים וגם הבנות היו בשיעורים שלהם והשטח היה ריק מאדם.

"דחף מוזר לנשק את אחד המדריכים" הוא ענה.

"זו בהחלט בעיה רצינית. כדאי שנבדוק את זה לעומק"

סקוט פתח את דלת המשרד והורה לנאו להיכנס לפניו, נועל אחריהם כהרגלו. ברגע שהשליך את המפתחות על שולחנו, תפס בפניו של נאו ונישק אותו בחוזקה, מצמיד את שפתיו לשלו. "יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות לך" הוא אמר, ידיו מלטפות את עורפו של נאו וגולשות משם במורד גבו.

נאו נסוג מעט לאחור, וסקוט, שהבחין בכך מייד, הפסיק את מעשיו. "קרה משהו?" שאל בדאגה.

"לא, לא קרה כלום" ענה נאו מייד בכדי להרגיע את סקוט. "פשוט יש לי מעט מאוד זמן חופשי עכשיו. בערך עוד חצי שעה השיעור עם סל יסתיים"

"ואז יש ארוחת צהריים"

"אני יודע, אבל אני מעדיף להגיע אליה. אני צריך לדבר עם חברים שלי על משהו"

"בסדר, נשמע הוגן"

"אבל...כל הדברים האלה שאתה רוצה לעשות לי" הוא אמר, מתקדם חזרה, צעד אחד קרוב יותר לסקוט, "אחד מהם לוקח במקרה...נגיד...חצי שעה?"

"ניתן לסדר את זה" אמר סקוט ומשך בצווארון חולצתו של נאו, מצמיד אותו אליו. יד אחת כבר מיששה את איברו התופח של החניך בעוד השנייה נאבקת להוריד את חולצתו ממנו. בדיוק כשנאו התכוון להפשיט את סקוט גם כן, כרע המדריך בבת אחת על ברכיו מולו.

"אני יודע שקינאת הרבה לאחרונה", הוא החל לומר, "והיית לא בטוח לגבינו ולגבי קשרים שלי עם אחרים. אז חשבתי-"

"סקוט, אתה ממש לא חייב לעשות את זה-"

"חשבתי שזו דרך טובה להראות לך שאתה היחיד בשבילי. אתה היחיד שאני אוהב והיחיד שאני חושב עליו במשך כל שעות היום."

רוכסן מכנסיו של נאו נפתח לאט, מאפשר למכנסיים ליפול מטה ללא עיכוב. לחייו ואוזניו של נאו בערו למשמע הדברים שסקוט אמר, ולמחשבה על מה שהוא מתכוון לעשות. "אתה באמת לא חייב" הוא אמר, אך בסתר ליבו קיווה שסקוט ימשיך להתעלם מדבריו.

"אני יודע שאני לא חייב" אמר סקוט והביט מעלה אליו בחיוך, "אבל אני רוצה". היה זה מוזר לנאו להביט בו מלמעלה. המדריך היה גבוה ממנו ובדרך כלל היה זה הוא שמסתכל על כולם מלמעלה, גם בזמן שיעוריו כשכל החניכים ישבו וגם כשעבר לידם בהפסקות. כעת נאו הרגיש במן תחושה של שליטה ותהה אם סקוט תכנן לגרום לו להרגיש כך.

"גם אני" אמר נאו בקושי, תחתוניו כבר מופשלים וראשו של סקוט ממוקם בדיוק מול חלציו, ידיו החזקות אוחזות בירכיו של נאו בעוד זה מתפלל בשקט שהמדריך לא יבחין ברעד הנרגש ברגליו.

נאו יצא שבע רצון ממשרדו של סקוט, וסגר אחריו את הדלת תוך כדי שהוא מנסה להסוות את חיוכו שמיען לרדת מפניו. הוא סידר קצת את שיערו ומייד הבחין שחצי מחולצתו נמצאת בתוך מכנסיו וניסה במהירות להוציא אותה משם בלי לעורר חשד. בחוץ הסתובבו עוד מספר חניכים, אלו שהעדיפו למשוך את הזמן בתום השיעור בכדי להתחמק מהתורים של חדר האוכל. הוא החל ללכת ביניהם בדרכו לחדר האוכל, משתדל להתנהג כרגיל, למרות ששום דבר לא הרגיש רגיל באותו הרגע. שיערו עוד סמר מהצמרמורות שעברו בגופו למגע ידיו ושפתיו של סקוט, ובראשו עוד הבזיקו תמונות מרגעיו האחרונים במשרד; הוא מלטף את ראשו של סקוט, כמעט מושך בשערותיו, וסקוט בתגובה מגביר את קצב פעילותו, לאחר זאת אומר לו שוב שהוא אוהב רק אותו, נאו מהנהן ולא מסוגל לדבר, סקוט מבין למה הוא מתכוון גם בלי מילים והשניים מתנשקים שוב, והחדר מתלהט סביבם ונאו מרגיש כאילו רק שניהם קיימים בעולם הזה.

נאו הבין שהתרכז יותר מידי במחשבותיו כשהתפכח פתאום והבחין שהוא ניצב מול רם בכניסה לחדר האוכל.

"רשמתי אותך, אתה יכול להיכנס" אמר רם שהבחין בו מתמהמה.

"זה לא התפקיד של סל?" שאל נאו, שהיה מבולבל אך בכל זאת הוקל לו שלא היה צריך להיתקל בסל שוב.

"לא הפעם. אגב, אני ממליץ לך לשבת עם הבנות בפנים, הן נראות נפלא היום!" אמר לו רם בקולו החולמני. "אחת מהן לובשת חצאית פרחונית. כל כך חמודה"

"בטח, למה לא" אמר נאו ונכנס. התור לאוכל כבר התקצר בינתיים, אך נאו לא היה רעב כלל ולכן ברגע שאיתר את השולחן סביבו התקהלו חברותיה של אלינה, הצטרף אליהן. לשמחתו היא שוב התיישבה בקצה והוא מיהר למשוך כסא מאחד השולחנות הקרובים ולהתיישב לידה.

"לא הספקנו לדבר הרבה בהפסקה" הוא אמר ברגע שהתיישב. "מה קורה?"

"הכל בסדר" היא אמרה בחיוך מעושה. היה ברור לנאו שהיו לה ימים טובים יותר.

"סל הכעיס אותך?" הוא שאל.

"הוא רק גער בי כמה דקות. זה לא היה כזה נורא"

"ובכל זאת את נראית פחות מאושרת מבדרך כלל"

אלינה הסבה את מבטה אליו, עיניה התכולות נעוצות בפניו. "הם בדרך כלל מדברים שטויות כשהם פונים אלינו. המדריכים, אני מתכוונת. קל להתעלם מזה. הפעם זה היה אישי יותר. אבל אני לא אקח ללב משהו שסל אומר, אני מבטיחה לך. בסדר, נאו? אני רוצה שגם אתה תעשה ככה"

"אני משתדל מאוד" הוא אמר. "היי, בסופו של דבר, שנינו יודעים שהוא אידיוט. אין מה לעשות"

"בדיוק כך" היא אמרה ואותו חיוך שהכיר טוב כל כך שב לפניה. ובכל זאת, משהו בדרך בו הביטה בו, בצורה בה דיברה, גרם לנאו לחשוש. היא נשמעה נקמנית יותר מבדרך כלל, כאילו עמוק בתוכה מתפתח הרצון להתמרד.

השיעור הבא היה השיעור המשותף של הבנים והבנות עם סקוט. כהרגלם התרכזו כולם ליד השולחנות, חלקם יושבים עליהם וחלקם על הספסלים, עד שיקבלו הוראה חד משמעית. עוד לא הסתיימה שעת ארוחת הצהריים ולכן לא כל החניכים הגיעו למקום, וסקוט עצמו עוד לא נראה באופק, אך נאו כבר התמקם ליד אריאל וזכריה. מצידם השני ישב תום על השולחן, רגליו שלובות והוא נראה משועמם במיוחד. לא הרחק משם מתחת לעץ ישב מורן, ידיו חובקות את ברכיו. הבנות עוד התעכבו ליד שולחן האוכל כשנאו כבר עזב עם הבנים, וכעת כמה מהן החלו סוף סוף להגיע. נאו הבחין במיוחד בחסרונה הבולט של אלינה בין הבנות.

"היי, איפה אלינה?" הוא שאל את לילה. היא הייתה גבוהה ממנו וגופה היה מפותח יותר משל שאר הבנות. היא לא נראתה נלהבת לענות לשאלתו, אך בכל זאת אמרה "היא וטלי נשארו מאחור עם מדריך הבישול שלנו".

לנאו הייתה תחושה רעה. הבנות האחרות התלחששו ביניהן, חלקן צחקו וחלקן נראו מודאגות יותר. באותו הרגע הוא נזף בעצמו על כך שלא התחבר איתן יותר, מה שבזמנים כאלו היה נותן לו את האפשרות לפתוח איתן בשיחה על דאגותיו. למרות שלא אזר את האומץ לפנות לאחת הבנות ולשאול אותה מה קורה, הצליח לצותת מהצד לשביב של שיחה שעסקה בנושא עליו חשב.

"הוא ממש לא בסדר" אמרה אחת הבנות בשקט. "הוא מנצל את ההפסקה הקצרה הזאת בשביל לצעוק עליהן שוב. עוד רגע הן בכל זאת יצטרכו לבוא לשיעור של סקוט, הוא לא חשב לחכות עם זה לערב?"

"מה זה חשוב מתי?" אמרה הבת השנייה. "הוא ממש מגעיל אלינו וזה כל מה שמשנה. זה כמו שהבנים תמיד מדברים על סל ועל כמה שהוא הכי גרוע. זה כי הם לא פגשו את מורטון"

"אני מתעבת אותו. את זוכרת שבאחד השיעורים הראשונים שלי פה, הוא אמר שבישול ואפייה זה תפקיד של נשים, וכששאלתי אותו למה הוא מלמד מקצוע של נשים ולא אישה, הוא ריתק אותי?"

"כן, כל כך קטנוני. ועכשיו הוא צועק על שתיהן על כלום"

"לא לגמרי על כלום. אלינה קצת התחצפה אחרי הארוחה, את חייבת להודות. וטלי כל הזמן מגנה עליה"

תוך כדי שהשתיים המשיכו לדבר, הבחין נאו בסקוט מתקרב למקום. החניכים כבר התחילו לרדת מהשולחנות ולהתיישב על הספסלים או על האדמה, אך אלינה וטלי עוד לא הגיעו למקום.

סקוט התחיל את שיעורו ללא שינוי, כאילו לא הבחין בחסרונן של הבנות. לנאו הייתה הרגשה שסקוט יודע שחסרות לו שתי חניכות, אך גם אם ידע וגם אם לא, זה לא היה משנה מכיוון וכמה דקות אחרי שפתח את שיעורו הרימה אחת הבנות את ידה ואמרה "אלינה וטלי נמצאות עם המדריך מורטון, המדריך סקוט"

"באמת תהיתי לאן הן היו יכולות להיעלם. תודה לך."

ומייד לאחר חילופי דברים אלו המשיך בשיעורו.

היה זה ממש רגע אחד אחרי סוף השיעור, כשסקוט כבר החל להתרחק, ובמקומו הגיעה למקום טלי בריצה. היא החליפה כמה מילים עם הבנות ואז הן התרחקו במהירות יחדיו, ממשיכות לדבר ביניהן. הבנים שהיו קרובים יותר למקום מנאו ושמעו את שיחתן נראו המומים ומשועשעים בו זמנית.

"מה קורה?" ניגש נאו לשאול.

"אלינה הזאת היא משהו מיוחד" אמר אריאל, מתאפק לא לצחוק. "מסתבר שאחרי שהמורטון ההוא צעק עליהן, היא ממש התעצבנה וברגע שהוא הסתובב היא נישקה את טלי! איזו מחאה מושלמת. הלוואי ולי היה האומץ פשוט לנשק כאן מישהו"

"אז מה קרה עם זה? הוא ראה אותן?"

"לא" השיב אריאל, וחיוכו המשועשע דעך. "סל ראה."

נאו רץ מייד לכיוון אליו הלכו קודם הבנות, אך לא מצא אף אחד. האזור היה ריק ודומם, ורק מרחוק שמע את הבנים עוד מדברים ביניהם ומתחילים להתפזר. השיעור עם סקוט היה השיעור האחרון לאותו יום, לכן חלק מהחניכים כבר הלכו לנוח בחדרם, חלק הלכו להביא קלפים וקבעו להיפגש שוב בחוץ. נאו, מיואש מהניסיון לגלות מה העונש שאלינה קיבלה ומלא תקווה שלא זרקו אותה מהמחנה, הלך אל עבר מגורי הבנות. בהתחלה לא ראה אף אחת, אך תוך כמה דקות גם הן החלו לצאת ולהתארגן למשחקים בחוץ. כולם התנהגו כאילו דבר לא קרה, והדבר גרם לנאו לחוש בהקלה גדולה. אם חברותיה הטובות ממשיכות בסדר היום כהרגלן, כנראה שהיא רק קיבלה ריתוק או משהו כזה. רגוע יותר עכשיו, הוא פנה בעצמו לכיוון הספסלים והתיישב עם קבוצת החניכים ששיחקו פוקר.

"מישהו יודע אם כבר שיחררו את אלינה מהריתוק?" שאלה אחת הבנות אחרי שלושה סיבובים של המשחק.

היה זה אחד הבנים שרק הצטרפו אליהם בסיבוב האחרון שענה לה. "ראיתי את סל יוצא מהבניין של הבנות עם פאות שחורות וחומות ועם קצוות שיער בלונדיני. נראה שהחרימו את כל הפאות שלה"

"מישהו זוכר אם בכלל ראה אי פעם את אלינה עם פאה בלונדינית?" שאל נאו.

"אני לא יודע, אף פעם לא הייתי בטוח אם זה השיער האמיתי שלה או עוד פאה. לפעמים הוא נראה ארוך יותר, לפעמים קצר יותר...זה תלוי בצורה בה הוא אסוף..."

נאו הפסיק להקשיב לו. הוא נבר בעמקי זכרונו, מנסה להיזכר אם אי פעם ראה את אלינה עם פאה בלונדינית. הוא לא הצליח להיזכר במצב כזה, לכן היה לו מוזר שאותו נער אמר שהיה גם שיער בלונדיני בידיו של סל. באותו הרגע נפערו עיניו של נאו, הוא זרק את קלפיו על השולחן ורץ במהירות לבניין הבנות. כבר יצא לו להכיר בעצמו את מידת אכזריותו של סל, וכעת הוא נזכר למה פחד כל כך על אלינה מלכתחילה.

הוא עבר במסדרון של הבנות עד שהגיעה לחדרה, שם מהדלת הפתוחה לכדי חריץ שמע בכי שקט.

"אלינה?" הוא שאל ונכנס בשקט. האור בחדר היה סגור, ורק התריס שהיה פתוח למחצה האיר על אלינה שישבה על מיטתה, מתייפחת בשקט. עיניה שהיו בדרך כלל זוהרות ויפות, נראו כעת נפוחות ואדומות. היא לא הגיבה לנאו, אך מכיוון וגם לא התנגדה הוא הרשה לעצמו להיכנס ולכרוע ברך על הרצפה מולה.

"מה הוא עשה לך?" הוא שאל, מנסה להישמע עדין ולא כועס כפי שהיה באמת.

"הוא ניסה לקחת את כל הפאות שלי" היא אמרה בשקט, קול התייפחותה קטן, אך הדמעות עוד זולגות במורד לחייה. "אז התנגדתי. ניסיתי למשוך אותן חזרה. אז הוא כעס ולקח מספריים ו..." לא היה צורך להמשיך. נאו ראה כיצד שיערה הבהיר גזור בצורה לא סימטרית או מדויקת.

"יהיה בסדר" הוא אמר וליטף את ידה שהייתה מונחת על רגליה. "אני יודע שזה מרגיש נוראי עכשיו, אבל זה יצמח שוב-"

"הם לקחו ממני את האישיות שלי" היא אמרה. "את הדבר האחרון שנותר לי. הוא לקח את הפאות, וחלק מהבגדים, ו..." קולה נשבר והיא השתדלה בכל כוחה שלא לבכות שוב.

"את יכולה להתמודד עם זה. את הבנאדם הכי חזק שאני מכיר. אלו רק פאות ובגדים-"

"אלו לא רק פאות ובגדים!" היא קטעה אותו. "יש לזה חשיבות עבורי. זה משהו שאתה לעולם לא תבין. אני לא חושבת ש'האדם הוא זה שעושה את הבגד'. לא, הם היו חלק מהאישיות שלי, מה שעיצב אותי. יש להם חשיבות כל כך גדולה עבורי ועכשיו הם נלקחו..."

ברגע מסוים בו נאו הביט בפניה, היא נראתה לפתע חסרת הבעה. לאחר שנרגעה קצת מהבכי השתלטה על פניה הבעה אדישה. משהו בחוסר התגובה שלה הזכיר לנאו את מורן, והדבר כל כך לא הלם אותה וכל כך לא התאים לאלינה שהכיר עד כה, שזה אפילו מעט דחה אותו. הוא מצא את עצמו נגעל מהצורה בה דיברה על רכוש כאילו הוא כל עולמה. הוא כעס עליה, כי היא הייתה הרבה יותר מסתם ילדה יפה עם בגדים יפים ושיער יפה. הייתה לה אישיות גדולה בפני עצמה.

ובזמן שחשב על כך, לראשונה ראה אותה נאו בבגדים צבעוניים שלא נראו מתאימים לה. היא חבשה כובע כחול גדול מעל לשיער בלונדיני שגזור בצורה לא אחידה ולא מקצועית. השיער היה פרוע ופנה לכל הצדדים, וכשנאו הפסיק להתרכז בו הוא ראה את אותו חוסר הבעה בפניה. היא לבשה חולצה אדומה עם נקודות לבנות וסרט לבן קשור עליה, ולרגליה חצאית סקוטית בגוונים ירוקים, גרביונים ורודים ארוכים עם הדפסי לבבות ונעלי ספורט כחולות.

היה לה תמיד הכישרון לקחת בגדים שנראים לא קשורים אחד לשני, ולגרום להם להיראות כל כך מתאימים ברגע שהם עליה. הפעם הם לא התאימו, ונאו כמעט האמין לרגע בדברים שהיא אמרה, שאולי בכל זאת הם לקחו את האישיות שלה, הם לקחו את אלינה המאושרת שתמיד נראית ללא-רבב. אבל רק כמעט. כי בסופו של דבר ידע שיש בה הרבה יותר מזה.

נאו המשיך ללטף את ידה בניסיון לנחמה, אך הוא היה מאוכזב. שתי החברויות הראשונות שבנה במחנה הזה התפרקו לנגד עיניו. תום לא רצה לדבר איתו יותר, ולמרות שזה היה הדדי, עדיין היה קשה לנאו לעכל את זה שלא יצחקו יחד בחדרם עד לשעות המאוחרות של הלילה. ועכשיו גם אלינה נלקחה ממנו, כי היא הוכיחה לו לראשונה שהיא בכלל לא מה שחשב שהיא. הוא רצה להאמין שבמקרה שלה, זו הטראומה ממעשיו של סל ששברה אותה זמנית. הוא רצה להאמין שהיא תתעשת בקרוב ותצחק שוב ותגיד שהכל בסדר. במקרה של תום, הוא רצה להאמין שזו הייתה אשמתו שהוא פגע בנקודה רגישה כשדיבר על תורן, ושבקרוב הם ישכחו מזה והכל ישוב להיות כשהיה.

יותר מכל, הוא רצה להאמין שיצא מכאן בקרוב. מהרגע בו הבין שאולי בכל זאת הכל מתחיל להתמוטט סביבו, החברויות והאנשים והשיעורים, כל מה שרצה להאמין בו הוא שלעזוב את המחנה זו משימה אפשרית.

-      -      -

למה מורטון? כי זה השם של דוגמן הבית החדש והדני (!) של גולף. התאהבתי בו ממבט ראשון. אמא שלי חושבת שהוא נראה כמו גמד מוזר. לי הוא מזכיר את התיש-אדם מנרניה (שכחתי את שם היצור, לעזאזל). אבל לדעתי המראה המתוייש (?) הזה כל כך חמוד!!!
(אל תשאלו למה לקחתי שם של דוגמן חמוד ושמתי אותו על מדריך בישול מרושע. פשוט רציתי את השם)

-אגב, קטיה חייבת לי ציור, רמז רמז-

שלכם, ויטמינצ'יק. או כמובן -

(קרדיט ל-Groovy-Designs המאאגניבה)

יש לי חדשות טובות לספר לכם (לפחות טובות מבחינתי, גם משהו) !

*תופים*

*חצוצרות*

*מתיו מקונוהי מתופף ערום על תופי בונגו* (מכירים את הסיפור? הוא באמת עשה את זה)

התפטרתי! D:

האמת שזה קרה כבר לפני זמן מה, אבל הרגשתי בצורך לשתף.

אגב, לכל מאחלי ה"החלמה מהירה" והדואגים הנחמדים - הצלקת הרבה פחות בולטת וזה הפסיק לכאוב די מהר, אז, אני מרוצה.

לצערי היה לי המון מה לומר, אבל ככל שהתעכבתי עם פרסום הפרק שכחתי עוד ועוד דברים. אז זכיתם בהקדמה פחות חפרנית, ברכותיי ;)

[רגע, נזכרתי במשהו XD לגבי הפרק הקודם - רבים מכם התבלבלו ולא הבינו מה תורן עושה פתאום במחנה...אז רק שתדעו, שזו בדיוק הייתה המטרה שלי. שמחה שהקטעים מהעבר באו בפתאומיות. למרות שנתתי רמזים בהתחלה, כמו העובדה שזכריה ישב עם חניך לא מוכר (אריאל עוד לא היה במחנה בזמנו) ושהיה להם שיעור שבועי עם וויומינג, שבימי נאו לא קיים]

בכל זאת, פרט חשוב - לפניכם ניצב ציור של AWESOMENESS הסופר מגניבה שציירה את סקוט ואת נאו! והם באמת יצאו טובים!

לחצו בשביל לצפות בגדול. ממש התלהבתי שהיא דייקה בשם של סקוט וכתבה אותו עם דאבל t, אבל דווקא לגבי נאו אין בינינו הסכמה. בעיקרון את צודקת, כי הרי נאו בא מהמילה נאוטילוס שבאנגלית נכתבת Nautilus, אבל אני תמיד דמיינתי אותו כמו Neo כי זה נשמע כזה חמוד^^ אני חושבת שבפרק הראשון גם ניקדתי אותו כ- נֵאוׁ.

לגבי הפרק: הוא לא נראה רב משמעות במיוחד, אבל כל מה שנאמר פה על מורן ואלינה זה סוג של "הקדמה" למשהו שיקרה מאוד בקרוב.

פרק 18:

נאו התעורר בפתאומיות בבוקר יום שני, מופתע שלא שמע את הצלצול המהדהד שנועד להעיר אותם בבוקר. הוא הסתכל מסביב, עיניו עוד מטושטשות מהשינה הקצרה, והבחין שעוד חשוך בחוץ. לרגע לא הבין למה האור דולק בחדרם, אך כשמיקד את מבטו ראה שתום קורא ספר במיטתו. הוא העביר את מבטו אל שעון הקיר שהצביע על השעה חמש וחצי. מדוכדך, הוא הניח את ראשו חזרה על הכרית.

"למה אתה ער בשעה הזו?" הוא שאל את תום תוך כדי שהוא מנסה לחזור לתנוחה הנוחה בה שכב, מקווה להירדם שוב.

"כי התעוררתי" הוא השיב, מבטו עדיין שקוע בדפי הספר. הוא לא עשה רושם של מישהו שמנסה להתחכם, לכן הניח נאו שהוא באמת לא ידע מדוע הוא ער.

נאו נשכב על צד גופו, ומייד התהפך לצידו השני, ואז שכב על בטנו. לבסוף חזר לשכב על הגב, מקבל בכניעה את ההבנה שלא יחזור לישון.

"אז איך היה עם המאהב הסודי שלך אתמול?" שאל תום בשקט.

נאו נזכר שנעלם לשעות רבות מאז שעזב אותם בתום ארוחת הצהריים והלך למשרדו של סקוט בבקשה לשמוע על עברו במחנה. "לא הייתי עם המאהב הסודי שלי" ענה, ומיהר להוסיף "כנראה כי הוא לא קיים. הייתי במשרד של סקוט"

"עד הערב? מה כבר היה לך לעשות שם?"

"דיברנו"

תום סגר את ספרו ופנה לשכב על הצד שפונה למיטתו של נאו. "חבל שאתה עושה את זה לעצמך. זו פנטזיה מטומטמת"

"על מה אתה מדבר?"

"אני מדבר על זה שאתה מכרכר סביב סקוט כל הזמן כאילו משהו אי פעם יקרה ביניכם. אתה הרי יודע שלא יקרה כלום. אתה סתם מענה את עצמך"

"אני דווקא נהנה לשבת איתו ולדבר-"

"לא חסרים במחנה חניכים שנהנים לשבת ולבהות בחיוך שלו ובעיניים האלו במשך שעות. אבל הם היו חכמים מספיק בשביל להבין שזה חלום שלא יתגשם"

"אין פה שום חלום" השיב נאו, מתיישב על מיטתו בתרעומת. "אני אוהב לדבר איתו. הוא עוזר לכולם פה להסתדר במחנה בלי להשתגע. החיוך והעיניים הן רק תוספת נחמדה, אבל לא בגלל זה חניכים מגיעים למשרדו"

"לא, בגלל זה אתה מגיע למשרדו"

"תום, מה הבעיה האמיתית שלך? אתה כועס שהוא לא מקדיש לך את אותה תשומת לב שהוא מקדיש לי, כי אתה מופרע שעושה בעיות?"

נאו התחרט על מה שאמר ברגע שהמילים יצאו מפיו. למרות המוניטין המפוקפק של תום במחנה, הוא היה די רגוע והעביר את רוב השיעורים בשתיקה. ימי ההתפרעות שלו חלפו עם עזיבתו של תורן את המחנה.

הוא קם ממיטתו ותום בעקבותיו, עיניו ממוקדות בנאו בזעם. אך בשונה מנאו, הוא דווקא דיבר בקול הראוי לוויכוח מתורבת, כמעט לוחש את המילים, "אני לא זקוק לתשומת לב של אף אחד מהמדריכים. העובדה שאתה כן זקוק לה היא עצובה בעיניי"

"אני לא חושב שלהיות זקוק לקצת תמיכה זה עצוב. אתה פשוט לא מסוגל להודות שאתה זקוק לה, וזה מה שבאמת עצוב"

"לא, מה שעצוב זה שאני תקוע עם שותף כמוך!" קולו של תום השתנה ברגע אחד כשהוא עבר מניסיון לנהל וויכוח מתורבת כביכול, לניסיון להתחרות מי צועק חזק יותר. "ותאמין לי שזה שינוי גדול, לעבור מהשותף הקודם שלי לפרחח כמוך!"

"אתה מדבר איתי על פרחחים?" בשלב זה גם נאו החל לצעוק, "אתה לא רק תקוע עם שותף כמוני, אתה גם תקוע בעבר! אולי אם היית מפסיק להשוות אותי לתורן ולהתייחס אליו כאל אליל היית שם לב לכל הדברים שהוא הסתיר ממך!"

תום מצמץ בבלבול והתקדם צעד אחד אל עבר נאו, עומד כעת הרבה יותר קרוב אליו. "הסתיר ממני מה? מה אתה חושב שאתה יודע עליו?"

"אני יודע מספיק" הוא אמר ובלע את רוקו. הוא לא באמת יכול לספר מה הוא יודע, לכן מעתה והלאה כל הוויכוח יהיה רק ניסיון התגרות בתום לגבי עברו, וזה לא לגמרי מצא חן בעיני נאו.

"או שאתה פשוט שקרן"

"אתה זה ש- יודע מה, נמאס לי לריב איתך. אני לא נותן לזה להידרדר עוד, אני עוזב!"

"יופי, וקח את כל החפצים המזורגגים שלך איתך, בהצלחה למצוא שותף שלא תימאס עליו תוך רגע!"

"בהצלחה לחיות עם עצמך, זה נראה לי לא קל בכלל!"

כמעט מרוצה מזה שהוא אמר את המילה האחרונה, יצא משם נאו בטריקת דלת. הוא לא ידע מה הוא אמור לעשות לבד במסדרון, בלי חפציו שאותם יחזור לקחת כשתום לא יהיה שם, וכשהשעה עוד מוקדמת מידי לפני ההשכמה. מופתע מכך שצעקותיהם לא גרמו לאף אחד להתעורר ולצאת למסדרון בסקרנות, עלתה תכנית בראשו. הוא ניגש במהירות לאחד החדרים האחרונים בבניין ודפק על הדלת מספר פעמים. משלא נשמעה תשובה, הוא התפלל בראשו שהדלת לא נעולה ומשך בידית. הנער שהיה בחדר התעורר בפתאומיות, הסיט את שיערו החום הכהה מפניו וניסה להבין מה קורה מבעד לחשיכה החלקית.

"אל תיבהל מורן, זה אני, נאו" הוא אמר.

מורן עוד ישב במיטתו בשקט. בחוץ החלה השמש לזרוח ולהטעות אותו שאולי בכל זאת השעה מאוחרת יותר. "פספסתי את ההשכמה?" הוא אמר בשקט, עוד מנסה לסגל את עיניו לאור. נאו זכה לראשונה לצפות במחזה המדהים שהוא אישוניו של מורן, כל אחד על רקע צבע אחר, קטנים פתאום בתגובה לקרני השמש הדקות שנכנסו מבעד לחלון הזעיר.

"לא, עוד מוקדם. כל כך מוקדם. אני מצטער שהפרעתי לך לישון בשעה הזאת, לא ידעתי לאן עוד ללכת ו..." הוא התיישב על המיטה הריקה בחדר, עליה ישב בפעם הראשונה שליווה את מורן לחדרו. "היה לי וויכוח קטן עם תום, לא משהו רציני. אני יכול להישאר איתך בינתיים?"

מורן הביט בו באותה הבעה ריקה שאפיינה אותו כל כך. נאו לא היה מסוגל לנחש על מה מורן חושב באותו רגע, ואם הוא שונא את הרעיון או מקבל אותו.

"אני מניח שהעדפת שיהיה לך חדר לבד, אבל..." הוא לא ידע איך להמשיך את המשפט. מורן עוד הביט בו בהשתאות מסוימת.

"אתה יכול להישאר" השיב בשקט. "יש פה מיטה פנויה"

"תודה!" אמר נאו ומייד זינק ממקומו אל מיטתו של מורן וחיבק אותו בחוזקה.

"נאו-"

"אני יודע, אני יודע. אתה לא כמונו" הוא אמר והרפה מחיבוקו בחיוך רחב. "באמת תודה"

"על לא דבר" אמר מורן והשפיל את מבטו במבוכה. נאו קיווה שאולי המגורים ביחד ילמדו את מורן מעט על יחסי חברה ואולי הוא יהיה פחות מובך, לפחות בחברתו.

"אתה יכול לחזור לישון אם אתה רוצה" הוא אמר בכדי לשבור את השתיקה ביניהם. "אני אעביר את החפצים שלי כשתום יתקלח"

"לא נראה לי שאצליח לחזור לישון" אמר מורן, קולו החלש נשמע בקושי. הוא ישב במיטתו ונדנד את רגליו באוויר. לרגע הוא היה נראה לנאו כבן 14 לכל היותר. היה משהו ילדותי בדרך בה ישב בשתיקה ושיחק ברגליו, ובעובדה שהיה נמוך יותר משאר הבנים וגופו צנום יותר. רק כשהסיט את שיערו המבולגן-מהלילה מפניו שוב, חשף פנים עייפות ששייכות לאדם בוגר יותר.

"גם אני" אמר נאו, אך בכל זאת נשכב במיטתו. גופו היה תשוש למרות שבמוחו הרגיש ערני לחלוטין.

מורן עוד נדנד את רגליו מספר שניות לפני שהפסיק בפתאומיות. למרות שנאו לא הסתכל לכיוונו, הוא הרגיש שהתנועה היחידה שנעשתה בחדר פסקה.

"מורן?" הוא שאל.

"הממ?"

"מה אתה עושה פה?"

"אתה מתכוון...בחדר?"

"אני מתכוון, במחנה"

"לא טוב לי בבית" הוא אמר, והיה נשמע לנאו יותר ילד משאי פעם נשמע. הוא פחד לשמוע את אותו הדבר בקולו שוב, לכן לא המשיך לשאול את מה שהתכוון.

"לילה טוב" הוסיף מורן כשהבין שנאו לא ממשיך לדבר, וראה אותו עוצם את עיניו באיטיות.

נאו מלמל משהו בתגובה והתהפך במיטתו, כך שפניו פנו לקיר כשנרדם.

צלצול ההשכמה הנוראי לא איחר להגיע, שעה בלבד לאחר שנאו חזר לישון. הוא התעורר בבת אחת ולרגע היה מופתע למצוא את עצמו בחדר שלא שלו. הוא התמתח, התכונן לקום ממיטתו כשפתאום נבהל לראות את מורן בזווית עינו. הוא עוד ישב על מיטתו, עיגולים שחורים מעטרים את עיניו היפות ושיערו הכהה עוד מנסה ליפול על פניו.

"לא חזרת לישון?" הוא שאל בצרידות ואז כחכח בגרונו וחזר על השאלה.

מורן נראה מופתע מנוכחותו של נאו בחדר. "לא הצלחתי" הוא אמר.

בשל המבט החולמני המופתע על פניו של מורן, הניח נאו שבשלב מסוים בשעה האחרונה הוא נרדם, אולי אפילו לרגע, ואפילו לא שם לב לכך.

"בכל אופן, בוקר טוב" אמר נאו וסיגל חיוך לפניו. "אני הולך לארוב לחדר שלי עד שתום יצא למקלחת".

"בוקר טוב" השיב מורן, מתעלם בעייפות מחלקו השני של המשפט.

לאחר שרוקן את החלק שלו בארון לתוך מזוודתו הגדולה ואסף את כל חפציו מהשידה, חזר לחדר של מורן ומיהר להתארגן לפני שיאחר לארוחת הבוקר. הוא הרגיש רע על כך שהשאיר את מזוודתו פתוחה ומבולגנת בחדר של מישהו אחר, אך הבטיח לעצמו שיסדר את זה בהזדמנות הראשונה. כעת, משימתו הקרובה הייתה להתעלם מתום בארוחות ובשיעורים לאורך היום. הוא כבר צחצח שיניים ובדיוק סיים להתלבש כשמורן חזר מחדר השירותים, גם הוא מוכן כבר ליציאה.

רגע לפני שיצאו ביחד מהחדר, נתן מורן לנאו מבט רב משמעות ואמר לו בהמשך לשיחתם משעות לפנות-בוקר, "ההורים שלי הם לא אנשים רעים, אתה יודע"

"כן, ברור" הסכים נאו, למרות שלא היה בטוח בכך בכלל.

הם יצאו מהבניין באותו הזמן, אך נאו הבחין במהירות באלינה ואמר למורן שיפגוש אותו מאוחר יותר. מורן התקדם כבר לחדר האוכל בעוד נאו חיכה רגע לבנות. אלינה ולילה הגיעו יחדיו, והחלפת ברכות "בוקר טוב" בין אלינה לנאו בדיוק קטעו דיון סוער על עזיבתה הקרבה של לילה.

"היא כמעט מסיימת את כל השלבים!" הכריזה אלינה בגאווה.

"כל הכבוד" אמר נאו ואפילו לא הביט בלילה. ככל הזכור לו, היא לא בדיוק המעריצה הכי גדולה שלו.

נאו הגיע יחד עם שתי הבנות לחדר האוכל בתחושה שהם האחרונים להיכנס. המקום כבר היה מלא, ולאחר שסל רשם את שמותיהם תוך כדי נעיצת מבטים מלאי בוז בנאו, הוא מיהר להסתלק משם. אלינה ולילה התיישבו בשולחן שהיה מאוכלס בבנות בלבד, ונאו בעקבותיהן. הוא ישב ליד אלינה וברגע שלילה הצטרפה לשאר הבנות שדיברו ביניהן, פנה נאו להשלים פערים עם אלינה. ברגע שעשה זאת הבחין שמורן ישב לידו, אך החליט להניח לו לנפשו הפעם.

"אני מרגיש כאילו שוב עבר הרבה זמן מאז שדיברנו" הוא אמר.

"באמת עבר זמן מה. כבר לא מתעניין לשלומי, אדון שין?"

נאו הופתע לשמוע שהיא זוכרת את שם משפחתו. לו לא היה מושג מה שם משפחתה. "תמיד מתעניין!" הוא השיב בהתלהבות מוגזמת שגרמה לשניהם לצחוק. "פשוט הייתי קצת – אוי, עסוק זה תירוץ קלוש, נכון?"

"בהחלט"

"בכל זאת. מה קורה? איך עברו עלייך הימים האחרונים?"

אלינה הסיטה פוני השיער השחור של פאתה אל מאחורי אוזנה והצמידה את כיסאה לכיסאו של נאו, לוחשת בקול זומם "עשיתי כמה דברים רעים"

נאו שם את ידו על פיו בהלם מזויף ואמר "אלינה, עלייך לא הייתי מאמין! תמיד חשבתי שאת ילדה טובה!"

"הייתי ילדה טובה, אני מבטיחה!" היא אמרה, עדיין באותו קול מוגזם שסיגלו לעצמם לשיחה. "עד ששרפתי עוד עוגה בשיעור בישול והמורה שלי איבד את שפיותו. הוא החליט שאני צריכה להיענש על זה שאני לא מראה שיפורים במטבח, או משהו" אותו קול-המשחק שהחלה לדבר פה נעלם תוך כדי המשפט. נאו הבחין איך זה התחיל בתור סיפור מצחיק, אבל נגמר רע.

"רק השתעשעתי קצת עם המצרכים" היא המשיכה במן קול מסכן, כמבקשת סליחה. "אני בכלל לא אוהבת לבשל ולאפות"

"אז מה המורה עשה?"

"הוא צעק עליי לפני כולן. בהתחלה זה הצחיק אותנו, שהוא התעצבן בכזאת קלות, אבל אז הוא התחיל להגזים ולדבר שטויות. הוא השאיר אותי לנקות את הכתה אחרי שכולן הלכו ואחרי זה הייתי צריכה ללכת לייעוץ עם סקוט בגלל 'הבעיות' שלי."

"אני מצטער לשמוע" אמר נאו שבאמת הצטער בשבילה, אם כי קינא קצת בזמן שזכתה בו עם סקוט. "אבל זה לא כזה גרוע, נכון?"

"העונש עצמו לא" היא אמרה, עדיין מדברת בשקט. הבנות האחרות לא הבחינו בשיחה שהתרחשה בקצה השולחן. "אבל עכשיו הם שמים עליי עין. הוא אמר גם לסל להשגיח עליי"

"אבל כבר הסכמנו שאת ילדה טובה. הם לא ימצאו עלייך כלום"

שפתיה נמתחו לחיוך שנאו לא חזה בו קודם, לא אותו חיוך מאושר וחושף שיניים שאליו התרגל. "אני טובה כשהם טובים אליי" אמרה. "אבל אם הם ישפילו אותי שוב ליד החברות שלי, הם לא יאהבו את מה שהם יראו"

-   -   -   -

ולסיום: עברתי את המאה!

הנה תמונה מתלהבת כהוכחה P:

שלכם,

(קרדיט ל-Studio R המגניבה)

או לחילופין: ויטמינצ'יק ;)

*עריכה קטנטנה לפוסט חפרני גם ככה: כנסו לכאן. זה סיפור מגניב*