The Fantasy

יש לי חדשות טובות לספר לכם (לפחות טובות מבחינתי, גם משהו) !

*תופים*

*חצוצרות*

*מתיו מקונוהי מתופף ערום על תופי בונגו* (מכירים את הסיפור? הוא באמת עשה את זה)

התפטרתי! D:

האמת שזה קרה כבר לפני זמן מה, אבל הרגשתי בצורך לשתף.

אגב, לכל מאחלי ה"החלמה מהירה" והדואגים הנחמדים - הצלקת הרבה פחות בולטת וזה הפסיק לכאוב די מהר, אז, אני מרוצה.

לצערי היה לי המון מה לומר, אבל ככל שהתעכבתי עם פרסום הפרק שכחתי עוד ועוד דברים. אז זכיתם בהקדמה פחות חפרנית, ברכותיי ;)

[רגע, נזכרתי במשהו XD לגבי הפרק הקודם - רבים מכם התבלבלו ולא הבינו מה תורן עושה פתאום במחנה...אז רק שתדעו, שזו בדיוק הייתה המטרה שלי. שמחה שהקטעים מהעבר באו בפתאומיות. למרות שנתתי רמזים בהתחלה, כמו העובדה שזכריה ישב עם חניך לא מוכר (אריאל עוד לא היה במחנה בזמנו) ושהיה להם שיעור שבועי עם וויומינג, שבימי נאו לא קיים]

בכל זאת, פרט חשוב - לפניכם ניצב ציור של AWESOMENESS הסופר מגניבה שציירה את סקוט ואת נאו! והם באמת יצאו טובים!

לחצו בשביל לצפות בגדול. ממש התלהבתי שהיא דייקה בשם של סקוט וכתבה אותו עם דאבל t, אבל דווקא לגבי נאו אין בינינו הסכמה. בעיקרון את צודקת, כי הרי נאו בא מהמילה נאוטילוס שבאנגלית נכתבת Nautilus, אבל אני תמיד דמיינתי אותו כמו Neo כי זה נשמע כזה חמוד^^ אני חושבת שבפרק הראשון גם ניקדתי אותו כ- נֵאוׁ.

לגבי הפרק: הוא לא נראה רב משמעות במיוחד, אבל כל מה שנאמר פה על מורן ואלינה זה סוג של "הקדמה" למשהו שיקרה מאוד בקרוב.

פרק 18:

נאו התעורר בפתאומיות בבוקר יום שני, מופתע שלא שמע את הצלצול המהדהד שנועד להעיר אותם בבוקר. הוא הסתכל מסביב, עיניו עוד מטושטשות מהשינה הקצרה, והבחין שעוד חשוך בחוץ. לרגע לא הבין למה האור דולק בחדרם, אך כשמיקד את מבטו ראה שתום קורא ספר במיטתו. הוא העביר את מבטו אל שעון הקיר שהצביע על השעה חמש וחצי. מדוכדך, הוא הניח את ראשו חזרה על הכרית.

"למה אתה ער בשעה הזו?" הוא שאל את תום תוך כדי שהוא מנסה לחזור לתנוחה הנוחה בה שכב, מקווה להירדם שוב.

"כי התעוררתי" הוא השיב, מבטו עדיין שקוע בדפי הספר. הוא לא עשה רושם של מישהו שמנסה להתחכם, לכן הניח נאו שהוא באמת לא ידע מדוע הוא ער.

נאו נשכב על צד גופו, ומייד התהפך לצידו השני, ואז שכב על בטנו. לבסוף חזר לשכב על הגב, מקבל בכניעה את ההבנה שלא יחזור לישון.

"אז איך היה עם המאהב הסודי שלך אתמול?" שאל תום בשקט.

נאו נזכר שנעלם לשעות רבות מאז שעזב אותם בתום ארוחת הצהריים והלך למשרדו של סקוט בבקשה לשמוע על עברו במחנה. "לא הייתי עם המאהב הסודי שלי" ענה, ומיהר להוסיף "כנראה כי הוא לא קיים. הייתי במשרד של סקוט"

"עד הערב? מה כבר היה לך לעשות שם?"

"דיברנו"

תום סגר את ספרו ופנה לשכב על הצד שפונה למיטתו של נאו. "חבל שאתה עושה את זה לעצמך. זו פנטזיה מטומטמת"

"על מה אתה מדבר?"

"אני מדבר על זה שאתה מכרכר סביב סקוט כל הזמן כאילו משהו אי פעם יקרה ביניכם. אתה הרי יודע שלא יקרה כלום. אתה סתם מענה את עצמך"

"אני דווקא נהנה לשבת איתו ולדבר-"

"לא חסרים במחנה חניכים שנהנים לשבת ולבהות בחיוך שלו ובעיניים האלו במשך שעות. אבל הם היו חכמים מספיק בשביל להבין שזה חלום שלא יתגשם"

"אין פה שום חלום" השיב נאו, מתיישב על מיטתו בתרעומת. "אני אוהב לדבר איתו. הוא עוזר לכולם פה להסתדר במחנה בלי להשתגע. החיוך והעיניים הן רק תוספת נחמדה, אבל לא בגלל זה חניכים מגיעים למשרדו"

"לא, בגלל זה אתה מגיע למשרדו"

"תום, מה הבעיה האמיתית שלך? אתה כועס שהוא לא מקדיש לך את אותה תשומת לב שהוא מקדיש לי, כי אתה מופרע שעושה בעיות?"

נאו התחרט על מה שאמר ברגע שהמילים יצאו מפיו. למרות המוניטין המפוקפק של תום במחנה, הוא היה די רגוע והעביר את רוב השיעורים בשתיקה. ימי ההתפרעות שלו חלפו עם עזיבתו של תורן את המחנה.

הוא קם ממיטתו ותום בעקבותיו, עיניו ממוקדות בנאו בזעם. אך בשונה מנאו, הוא דווקא דיבר בקול הראוי לוויכוח מתורבת, כמעט לוחש את המילים, "אני לא זקוק לתשומת לב של אף אחד מהמדריכים. העובדה שאתה כן זקוק לה היא עצובה בעיניי"

"אני לא חושב שלהיות זקוק לקצת תמיכה זה עצוב. אתה פשוט לא מסוגל להודות שאתה זקוק לה, וזה מה שבאמת עצוב"

"לא, מה שעצוב זה שאני תקוע עם שותף כמוך!" קולו של תום השתנה ברגע אחד כשהוא עבר מניסיון לנהל וויכוח מתורבת כביכול, לניסיון להתחרות מי צועק חזק יותר. "ותאמין לי שזה שינוי גדול, לעבור מהשותף הקודם שלי לפרחח כמוך!"

"אתה מדבר איתי על פרחחים?" בשלב זה גם נאו החל לצעוק, "אתה לא רק תקוע עם שותף כמוני, אתה גם תקוע בעבר! אולי אם היית מפסיק להשוות אותי לתורן ולהתייחס אליו כאל אליל היית שם לב לכל הדברים שהוא הסתיר ממך!"

תום מצמץ בבלבול והתקדם צעד אחד אל עבר נאו, עומד כעת הרבה יותר קרוב אליו. "הסתיר ממני מה? מה אתה חושב שאתה יודע עליו?"

"אני יודע מספיק" הוא אמר ובלע את רוקו. הוא לא באמת יכול לספר מה הוא יודע, לכן מעתה והלאה כל הוויכוח יהיה רק ניסיון התגרות בתום לגבי עברו, וזה לא לגמרי מצא חן בעיני נאו.

"או שאתה פשוט שקרן"

"אתה זה ש- יודע מה, נמאס לי לריב איתך. אני לא נותן לזה להידרדר עוד, אני עוזב!"

"יופי, וקח את כל החפצים המזורגגים שלך איתך, בהצלחה למצוא שותף שלא תימאס עליו תוך רגע!"

"בהצלחה לחיות עם עצמך, זה נראה לי לא קל בכלל!"

כמעט מרוצה מזה שהוא אמר את המילה האחרונה, יצא משם נאו בטריקת דלת. הוא לא ידע מה הוא אמור לעשות לבד במסדרון, בלי חפציו שאותם יחזור לקחת כשתום לא יהיה שם, וכשהשעה עוד מוקדמת מידי לפני ההשכמה. מופתע מכך שצעקותיהם לא גרמו לאף אחד להתעורר ולצאת למסדרון בסקרנות, עלתה תכנית בראשו. הוא ניגש במהירות לאחד החדרים האחרונים בבניין ודפק על הדלת מספר פעמים. משלא נשמעה תשובה, הוא התפלל בראשו שהדלת לא נעולה ומשך בידית. הנער שהיה בחדר התעורר בפתאומיות, הסיט את שיערו החום הכהה מפניו וניסה להבין מה קורה מבעד לחשיכה החלקית.

"אל תיבהל מורן, זה אני, נאו" הוא אמר.

מורן עוד ישב במיטתו בשקט. בחוץ החלה השמש לזרוח ולהטעות אותו שאולי בכל זאת השעה מאוחרת יותר. "פספסתי את ההשכמה?" הוא אמר בשקט, עוד מנסה לסגל את עיניו לאור. נאו זכה לראשונה לצפות במחזה המדהים שהוא אישוניו של מורן, כל אחד על רקע צבע אחר, קטנים פתאום בתגובה לקרני השמש הדקות שנכנסו מבעד לחלון הזעיר.

"לא, עוד מוקדם. כל כך מוקדם. אני מצטער שהפרעתי לך לישון בשעה הזאת, לא ידעתי לאן עוד ללכת ו..." הוא התיישב על המיטה הריקה בחדר, עליה ישב בפעם הראשונה שליווה את מורן לחדרו. "היה לי וויכוח קטן עם תום, לא משהו רציני. אני יכול להישאר איתך בינתיים?"

מורן הביט בו באותה הבעה ריקה שאפיינה אותו כל כך. נאו לא היה מסוגל לנחש על מה מורן חושב באותו רגע, ואם הוא שונא את הרעיון או מקבל אותו.

"אני מניח שהעדפת שיהיה לך חדר לבד, אבל..." הוא לא ידע איך להמשיך את המשפט. מורן עוד הביט בו בהשתאות מסוימת.

"אתה יכול להישאר" השיב בשקט. "יש פה מיטה פנויה"

"תודה!" אמר נאו ומייד זינק ממקומו אל מיטתו של מורן וחיבק אותו בחוזקה.

"נאו-"

"אני יודע, אני יודע. אתה לא כמונו" הוא אמר והרפה מחיבוקו בחיוך רחב. "באמת תודה"

"על לא דבר" אמר מורן והשפיל את מבטו במבוכה. נאו קיווה שאולי המגורים ביחד ילמדו את מורן מעט על יחסי חברה ואולי הוא יהיה פחות מובך, לפחות בחברתו.

"אתה יכול לחזור לישון אם אתה רוצה" הוא אמר בכדי לשבור את השתיקה ביניהם. "אני אעביר את החפצים שלי כשתום יתקלח"

"לא נראה לי שאצליח לחזור לישון" אמר מורן, קולו החלש נשמע בקושי. הוא ישב במיטתו ונדנד את רגליו באוויר. לרגע הוא היה נראה לנאו כבן 14 לכל היותר. היה משהו ילדותי בדרך בה ישב בשתיקה ושיחק ברגליו, ובעובדה שהיה נמוך יותר משאר הבנים וגופו צנום יותר. רק כשהסיט את שיערו המבולגן-מהלילה מפניו שוב, חשף פנים עייפות ששייכות לאדם בוגר יותר.

"גם אני" אמר נאו, אך בכל זאת נשכב במיטתו. גופו היה תשוש למרות שבמוחו הרגיש ערני לחלוטין.

מורן עוד נדנד את רגליו מספר שניות לפני שהפסיק בפתאומיות. למרות שנאו לא הסתכל לכיוונו, הוא הרגיש שהתנועה היחידה שנעשתה בחדר פסקה.

"מורן?" הוא שאל.

"הממ?"

"מה אתה עושה פה?"

"אתה מתכוון...בחדר?"

"אני מתכוון, במחנה"

"לא טוב לי בבית" הוא אמר, והיה נשמע לנאו יותר ילד משאי פעם נשמע. הוא פחד לשמוע את אותו הדבר בקולו שוב, לכן לא המשיך לשאול את מה שהתכוון.

"לילה טוב" הוסיף מורן כשהבין שנאו לא ממשיך לדבר, וראה אותו עוצם את עיניו באיטיות.

נאו מלמל משהו בתגובה והתהפך במיטתו, כך שפניו פנו לקיר כשנרדם.

צלצול ההשכמה הנוראי לא איחר להגיע, שעה בלבד לאחר שנאו חזר לישון. הוא התעורר בבת אחת ולרגע היה מופתע למצוא את עצמו בחדר שלא שלו. הוא התמתח, התכונן לקום ממיטתו כשפתאום נבהל לראות את מורן בזווית עינו. הוא עוד ישב על מיטתו, עיגולים שחורים מעטרים את עיניו היפות ושיערו הכהה עוד מנסה ליפול על פניו.

"לא חזרת לישון?" הוא שאל בצרידות ואז כחכח בגרונו וחזר על השאלה.

מורן נראה מופתע מנוכחותו של נאו בחדר. "לא הצלחתי" הוא אמר.

בשל המבט החולמני המופתע על פניו של מורן, הניח נאו שבשלב מסוים בשעה האחרונה הוא נרדם, אולי אפילו לרגע, ואפילו לא שם לב לכך.

"בכל אופן, בוקר טוב" אמר נאו וסיגל חיוך לפניו. "אני הולך לארוב לחדר שלי עד שתום יצא למקלחת".

"בוקר טוב" השיב מורן, מתעלם בעייפות מחלקו השני של המשפט.

לאחר שרוקן את החלק שלו בארון לתוך מזוודתו הגדולה ואסף את כל חפציו מהשידה, חזר לחדר של מורן ומיהר להתארגן לפני שיאחר לארוחת הבוקר. הוא הרגיש רע על כך שהשאיר את מזוודתו פתוחה ומבולגנת בחדר של מישהו אחר, אך הבטיח לעצמו שיסדר את זה בהזדמנות הראשונה. כעת, משימתו הקרובה הייתה להתעלם מתום בארוחות ובשיעורים לאורך היום. הוא כבר צחצח שיניים ובדיוק סיים להתלבש כשמורן חזר מחדר השירותים, גם הוא מוכן כבר ליציאה.

רגע לפני שיצאו ביחד מהחדר, נתן מורן לנאו מבט רב משמעות ואמר לו בהמשך לשיחתם משעות לפנות-בוקר, "ההורים שלי הם לא אנשים רעים, אתה יודע"

"כן, ברור" הסכים נאו, למרות שלא היה בטוח בכך בכלל.

הם יצאו מהבניין באותו הזמן, אך נאו הבחין במהירות באלינה ואמר למורן שיפגוש אותו מאוחר יותר. מורן התקדם כבר לחדר האוכל בעוד נאו חיכה רגע לבנות. אלינה ולילה הגיעו יחדיו, והחלפת ברכות "בוקר טוב" בין אלינה לנאו בדיוק קטעו דיון סוער על עזיבתה הקרבה של לילה.

"היא כמעט מסיימת את כל השלבים!" הכריזה אלינה בגאווה.

"כל הכבוד" אמר נאו ואפילו לא הביט בלילה. ככל הזכור לו, היא לא בדיוק המעריצה הכי גדולה שלו.

נאו הגיע יחד עם שתי הבנות לחדר האוכל בתחושה שהם האחרונים להיכנס. המקום כבר היה מלא, ולאחר שסל רשם את שמותיהם תוך כדי נעיצת מבטים מלאי בוז בנאו, הוא מיהר להסתלק משם. אלינה ולילה התיישבו בשולחן שהיה מאוכלס בבנות בלבד, ונאו בעקבותיהן. הוא ישב ליד אלינה וברגע שלילה הצטרפה לשאר הבנות שדיברו ביניהן, פנה נאו להשלים פערים עם אלינה. ברגע שעשה זאת הבחין שמורן ישב לידו, אך החליט להניח לו לנפשו הפעם.

"אני מרגיש כאילו שוב עבר הרבה זמן מאז שדיברנו" הוא אמר.

"באמת עבר זמן מה. כבר לא מתעניין לשלומי, אדון שין?"

נאו הופתע לשמוע שהיא זוכרת את שם משפחתו. לו לא היה מושג מה שם משפחתה. "תמיד מתעניין!" הוא השיב בהתלהבות מוגזמת שגרמה לשניהם לצחוק. "פשוט הייתי קצת – אוי, עסוק זה תירוץ קלוש, נכון?"

"בהחלט"

"בכל זאת. מה קורה? איך עברו עלייך הימים האחרונים?"

אלינה הסיטה פוני השיער השחור של פאתה אל מאחורי אוזנה והצמידה את כיסאה לכיסאו של נאו, לוחשת בקול זומם "עשיתי כמה דברים רעים"

נאו שם את ידו על פיו בהלם מזויף ואמר "אלינה, עלייך לא הייתי מאמין! תמיד חשבתי שאת ילדה טובה!"

"הייתי ילדה טובה, אני מבטיחה!" היא אמרה, עדיין באותו קול מוגזם שסיגלו לעצמם לשיחה. "עד ששרפתי עוד עוגה בשיעור בישול והמורה שלי איבד את שפיותו. הוא החליט שאני צריכה להיענש על זה שאני לא מראה שיפורים במטבח, או משהו" אותו קול-המשחק שהחלה לדבר פה נעלם תוך כדי המשפט. נאו הבחין איך זה התחיל בתור סיפור מצחיק, אבל נגמר רע.

"רק השתעשעתי קצת עם המצרכים" היא המשיכה במן קול מסכן, כמבקשת סליחה. "אני בכלל לא אוהבת לבשל ולאפות"

"אז מה המורה עשה?"

"הוא צעק עליי לפני כולן. בהתחלה זה הצחיק אותנו, שהוא התעצבן בכזאת קלות, אבל אז הוא התחיל להגזים ולדבר שטויות. הוא השאיר אותי לנקות את הכתה אחרי שכולן הלכו ואחרי זה הייתי צריכה ללכת לייעוץ עם סקוט בגלל 'הבעיות' שלי."

"אני מצטער לשמוע" אמר נאו שבאמת הצטער בשבילה, אם כי קינא קצת בזמן שזכתה בו עם סקוט. "אבל זה לא כזה גרוע, נכון?"

"העונש עצמו לא" היא אמרה, עדיין מדברת בשקט. הבנות האחרות לא הבחינו בשיחה שהתרחשה בקצה השולחן. "אבל עכשיו הם שמים עליי עין. הוא אמר גם לסל להשגיח עליי"

"אבל כבר הסכמנו שאת ילדה טובה. הם לא ימצאו עלייך כלום"

שפתיה נמתחו לחיוך שנאו לא חזה בו קודם, לא אותו חיוך מאושר וחושף שיניים שאליו התרגל. "אני טובה כשהם טובים אליי" אמרה. "אבל אם הם ישפילו אותי שוב ליד החברות שלי, הם לא יאהבו את מה שהם יראו"

-   -   -   -

ולסיום: עברתי את המאה!

הנה תמונה מתלהבת כהוכחה P:

שלכם,

(קרדיט ל-Studio R המגניבה)

או לחילופין: ויטמינצ'יק ;)

*עריכה קטנטנה לפוסט חפרני גם ככה: כנסו לכאן. זה סיפור מגניב*

עוד עמידה בדד-ליין נרשמה כמעט בהצלחה! אני ארצה שיצויין לטובתי שאני עובדת שעות רבות כל השבוע,
והסופ"ש הוא ההזדמנות היחידה שלי לכתוב. וממש השתדלתי לנצל את זה...
בכל אופן, מספר הערות:
1. ביום חמישי הלכתי לראות הופעה של עברי לידר בנהריה!!! (רואים, כשאני אומרת שאני גרה כל כך בצפון שאני כמעט בדרום לבנון, אני לא מגזימה). היה גאוני, אני כל כך אוהבת אותו ♥ ♥ ♥
2. נכון שאמרתי שהפרק הבא יהיה מוזר? טוב, זה לא הפרק הזה. הפרק שעלול להיות מוזר לא לגמרי קשור כרונולוגית, אז אני מרשה לעצמי להתעכב איתו קצת...
3. אם שמתם לב, יש תמונה חדשה ברקע. רק רציתי להפנות את תשומת ליבכם למה שהתמונה הזאת מעלה בי, למרות ששיש סיכוי גבוה שחשבתם על זה בעצמכם. אני רואה במטרייה הצבעונית (צבעי הגאווה, כמובן) בעצם מן מגן מהעולם החיצון. לאור העובדה שהכל מסביב בתמונה חשוך וקודר, מטריית הגאווה היא בעצם מה ששומר על הדמות בתמונה. אם לקשר את זה למחנה, אני חושבת שההכרה במי שהם באמת והשמירה על הזהות שלהם ועל הגאווה שלהם היא מה שעוזרת לחניכים לעבור את הימים (והלילות) במקום נורא שכזה.
4. אני כמעט בעמוד 100 בסיפור (שנכתב ב-Word, על כתב Arial 14 אם הפרטים משנים למישהו) !!!!!

ויאללה לפרק :)

פרק 16:

"פעם הבאה אני אחזיר לו. הוא לא ידע מאיפה זה הגיע. הפעם הוא פשוט תקף אותי בהפתעה, לא הייתי מוכן"

"אתה מכיר את הביטוי, 'מדברים הרבה-עושים מעט'?"

נאו וסקוט ישבו שניהם על כיסאות המשרד של סקוט, אחד לצד השני ושוחחו. היה זה בוקר יום שבת וקולות רבים נשמעו מבחוץ, צחוק וצעקות של נערים מתערבבים עם רחשי הטבע וקולות של צעדים ותזוזה. בתוך המשרד האווירה הייתה רגועה יותר, אם כי נאו ישב בידיים משולבות ופניו הראו תסכול.

"אני מכיר את הביטוי, אבל זה לא הולך להיות המקרה הפעם"

סקוט הניח את ידו על ירכו של נאו ופנה להביט בו, עיניו החומות הבהירות מתמקדות בפניו. "אני מציע לך לא להתעסק עם סל. הוא יקבל את עונשו, אתה לא צריך להסתבך"

"אבל זה לא מספיק-"

"נאו, אתה זה שתיפגע מכל הסיפור. תשאיר את זה לי בינתיים"

"מה אתה יכול לעשות? אתה בעצמך בצרות"

סקוט חייך מן חיוך מר-מתוק ועבר להביט בידו, מוותר על קשר עין. "אני חושב שאני אהיה בסדר. וויומינג יבין"

נאו חיכה קצת לפני שהגיב, מאפשר לסקוט להניע את ידו על הירך שלו בצורה איטית, נעימה. הוא נזכר איך החניכים האחרים סיפרו לו על הערכתם של כולם כלפי סקוט, ועל היחסים החמים בינו לבין וויומינג שהפשירו קצת לאחר הדרמה בעזיבתו של תורן. "אתה באמת המדריך האהוב עליו, מה?"

"אהה" השיב סקוט בהיסח הדעת. הוא לקח קווצת שיער בלונדינית של נאו וליטף אותה בידו.

"אתה מנסה לרמוז משהו?" שאל נאו וחיוך כבר עלה על פניו.

"כנראה יקראו לכולנו לבירור משותף בקרוב, צריך ליהנות קצת לפני"

נאו נשק לפיו למשמע דבריו, לא ממהר לערב את לשונו, אלא רק נוגע בקושי בשפתיו ומתרחק שוב. הוא אהב את טעמן של שפתיו של סקוט, אך יותר מכך אהב את התחושה שקיבל כשנגע בהן. "אני מצטער, אני חושב שאני כועס מידי בשביל לחשוב על זה. כל מה שיש לי בראש זו פנטזיה מתוקה על איך אני מכה את סל"

"אני לא חושב שאני מרוצה מזה שסל נמצא בפנטזיות שלך יותר ממני" אמר סקוט בצורה כאילו-קנאית, אך היה ברור שהוא צוחק. נאו צחק גם הוא ומלמל "מצטער" שוב. הוא באמת הצטער על כך שלא יכול היה להשאיר את הסיפור הזה מאחוריו, לפחות עד ששלושתם יקבלו את עונשם. אך הוא סלח לעצמו כשנזכר איך הצליח לאזור אומץ ולגשת למשרדו של סקוט למרות הכל. הוא היה מובך ובהתחלה בקושי הצליח להסתכל לו בעיניים אחרי איך שסקוט ראה אותו אמש, אך מילות הניחום הרכות של סקוט השכיחו ממנו את המבוכה.

"גם אני מצטער" אמר פתאום סקוט. "אחרי שהלכת התחרטתי שלא ליוויתי אותך בכל זאת. דאגתי לך ואפילו לא יכולתי לוודא שבאמת הגעת לחדר." הוא נעצר לרגע ונשען לאחור בכיסאו. "אם הייתי יכול הייתי הולך איתך עד לחדר, נכנס איתך למיטה ולא זז משם עד שהיית נרדם"

נאו הרגיש כאילו ליבו החסיר פעימה. "זה בטח היה מטריד את תום" הוא אמר בצחוק, אך מייד התחרט על כך. סקוט דיבר ברצינות ובעצב ונאו רצה להחזיר לו באותו מטבע. "אבל לא היה צורך לדאוג, באמת" הוא הוסיף. "אמרתי לך שהייתי בסדר. כאב קצת הראש, אבל סך הכל..."

הוא זכר כמה חלש ועלוב לעומת סקוט הרגיש אתמול, ואיך שמח שסקוט הסכים לעזוב אותו לנפשו. אך כעת כשכבר הרגיש טוב יותר, חשב כמה היה זה מדהים אם סקוט באמת היה יכול ללכת איתו לחדרו. הוא לא יכול היה לתאר כמה זה היה עושה לו טוב ללכת לישון לצד סקוט במיטתו, במקום לפחד כל הזמן להירדם על רצפת המשרד ושחלילה מישהו יגיע פתאום.

"למה אנחנו תמיד צריכים להיפגש כאן?" של נאו בעצב.

"אנחנו יכולים גם לשבת יחד בחוץ או בחדר האוכל" אמר סקוט. "אבל קשה לי לעמוד בפניך" הוא הוסיף, קולו נעשה נמוך ועמוק יותר והוא נושך את שפתו התחתונה. "אנשים יתחילו לחשוד אם אגע בך בחדר האוכל. אני בטח לא אתאפק ואנשק אותך"

"דווקא נראה שאתה מתאפק טוב מאוד בשיעורים שאתה מעביר"

"בקושי" הוא אמר כמעט בלחישה, ושפתיו שלו ושל נאו נפגשו שוב, הפעם לפרק זמן ארוך יותר.

"אבל לא לזה אני מתכוון" אמר נאו כשהתנתקו. "אני רוצה...אתה יודע. נמאס לי מרצפת המשרד שלך. זה לא גורם לך להרגיש...איך לומר...זול? אני רוצה מיטה, אני רוצה להרגיש כמו זוג אמיתי, לא כאילו אנחנו מפחדים ומתביישים במה שאנחנו עושים. אני גאה במי שאני ואין בי שמץ של בושה"

"אז מה בדיוק אתה מציע?" שאל סקוט.

"בחדר שלי תום נמצא, אז אין סיכוי, אבל חשבתי שאולי נוכל ללכת לחדר שלך פעם"

סקוט זייף את צחוקו ואמר כמעט בבוז, "אתה זוכר איפה החדר שלי נמצא, נכון?" ועוד לפני שנאו הספיק להגיב, המשיך ואמר "אתה יודע, ליד שאר חדרי המדריכים. והמנהל. איפה שאם נרעיש אנחנו עלולים להעיר כל אחד מהם. או סתם למשוך את תשומת ליבם כשתבוא"

"אם היית רוצה בזה כמוני היית מוצא דרך לעקוף את המכשולים האלו" אמר נאו שנעלב מהזלזול בבקשתו, אך ידע שבסופו של דבר סקוט צודק. לא היה סיכוי להיפגש בחדרו.

ידו של סקוט שוב נחה על ירכו של נאו, והוא התקרב עד לכדי מרחק של סנטימטר מפניו כשאמר "אני לא מתכוון לפגוע בך, אבל זה באמת לא אפשרי. בסדר, נאו?"

דפיקה נשמעה בדלת ונאו וסקוט מיהרו להזיז את הכיסאות שלהם שהיו צמודים.

"כן!" קרא סקוט והדלת נפתחה לאט, בהיסוס מסוים. מורן עמד בכניסה ועשה צעד אחד קטן פנימה. "וויומינג קורא לך. הוא אמר שתדע את מי להביא איתך. היי נאו"

"היי" השיב נאו וחייך אליו. מורן לא חייך חזרה, אך הצורה בה מצמץ בעיניו היפות במבוכה קסמה לנאו.

"תודה" אמר לו סקוט בחביבות. הוא ונאו קמו באותו הזמן ויצאו יחד עם מורן מהמשרד. לאחר שסקוט נעל את הדלת מבחוץ, הבחין נאו בזווית העין שהוא נגע בכתפו של מורן אך לרגע, לפני שמורן הלך לכיוון האחר.

סל כבר ישב במשרדו של וויומינג כשנכנסו. עוד שני כיסאות ריקים חיכו שם, כנראה מוכנים במיוחד בשביל נאו וסקוט. סקוט נכנס והתיישב בכסא הקרוב לסל ללא מילים. נאו הודה לו בליבו על כך שחצץ ביניהם ונתן לו את האפשרות לשבת הכי רחוק מסל שהוא יכול. כשהתקדם לכיוון כיסאו סל נעץ בו את מבטו הקר אך לרגע, ומייד העביר את עיניו הכהות ממנו חזרה אל וויומינג. סל וסקוט לא הביטו אחד בשני, אך המתח ששרר ביניהם היה ברור לכל. נאו התיישב גם הוא ווויומינג פנה להביט בשלושה.

"אז מה יש לכם לומר להגנתכם?" הוא שאל בעייפות מסוימת. ניכר עליו שהוא לא היה מעוניין לפתוח בדיון, אלא רק לחלק עונשים ולסיים עם הסיפור. הוא נראה תשוש, והתרכז בדפים על שולחנו יותר מאשר בהם, כאילו היו לו דברים חשובים יותר לעשות בשבת. בשאלתו הוא פנה לשלושתם, אך הם המשיכו לשתוק עד ששאלתו תהיה ממוקדת יותר. הוא עזב את דפיו וחזר להביט בהם.

"אז הנה הסיפור" החל לומר. "נאוטילוס יוצא החוצה אחרי כיבוי אורות. סל שבדיוק סייר בחוץ תופס אותו. נאו לא מוכן לספר למה הוא בחוץ, סל חושד שהיו לו כוונות זדון כלשהן ובכעסו מפיל אותו לרצפה"

"זה בכלל לא-"

"תן לי לסיים, נאוטילוס. סקוט מגיע, מספר שהוא זה שקרא לנאוטילוס, הסיפור נגמר וכולם חוזרים לדרכם. כעת, יש הערות?"

"מובן שיש הערות!" אמר מייד נאו. "הוא לא חשד בשום כוונות זדון. הוא כמעט ולא נתן לי להשיב, והוא לא הפיל אותי מתוך כעס, הוא דחף אותי בכוונה, זה מה שהוא רצה מהרגע הראשון!"

נאו הבחין בחיוך קטן שעולה על פניו של סל. הוא חשש. אולי יש דברים בגרסא של סל שיכולים לסתור את כל מה שאמר.

"ואיך בדיוק ידעת, נאוטילוס היקר," אמר וויומינג, "שזה מה שסל תכנן לעשות מהרגע הראשון? כמדומני, הוא קודם שאל בעדינות מה אתה עושה בחוץ"

סקוט עוד שתק ונאו החל להילחץ. "לא ידעתי, אבל, סל שונא אותי וזה היה ברור-"

"כמובן, זה העניין" אמר סל בבדיחות. "אני שונא אותו, המנהל. זה לא בגלל שהוא עבר על החוק, זה בגלל שאני שונא אותו!"

סל והמנהל חייכו. סקוט לא זע במקומו.

"אני..." נאו הרגיש חסר אונים. "בסדר, יצאתי אחרי כיבוי אורות והיה אסור לי. אבל גם אם הוא תכנן את זה מראש וגם אם לא, הוא דחף אותי בכוונה ואחרי זה גם המשיך להכאיב לי, סקוט עד לזה-"

"הוא יצא באישור שלי, וויומינג" אמר סקוט פתאום. נאו לא יכול היה להתעלם מכך שסל פנה אליו בתואר 'המנהל' וסקוט הרשה לעצמו לקרוא לו בשמו הפרטי. "אני עשיתי טעות, לא היה לי זמן במהלך היום וביקשתי ממנו להגיע לפגישת הייעוץ מאוחר יותר. אשמח אם תסיר את העונש המתוכנן מעל נאו ותעביר אותו אליי, לא הייתה לו שום דרך לדעת שכל זה הולך לקרות. ואכן הייתי עד לכך שסל המשיך לפגוע בו גם כשכבר היה על האדמה"

מבטו של וויומינג התמקד רגע בסל במן כעס מוסתר. פניו היו בוגרות ורגועות, קמטים חורשים את מצחו, אך היה ברור שמתחת לפני השטח משהו מתרחש.

"סל, נאוטילוס, משוחררים. אני רוצה שכל אחד יפנה לחדרו בלי לעשות בעיות. סקוט, אתה נשאר כאן"

סל ונאו יצאו מייד כפקודתו. סל הלך מספר צעדים קדימה ונכנס לחדרו בטריקת דלת. נאו עוד נותר לעמוד ליד משרדו של וויומינג מספר דקות, תוהה כמה זמן זה ייקח. הוא רצה לחכות לסקוט, לקבל עדכונים לגבי חומרת העונש ולוודא שהוא לא לקח את כל האשמה עליו. נאו כל כך התרגל לסיפור הכיסוי שלהם, שסקוט הוא זה שקרא לו למשרדו מאוחר, שכבר כמעט שכח שלא כך היה. סקוט לא היה אשם בכלל, אלמלא היה מגיע באותו הרגע הוא גם לא היה מעורב בסיפור. לכן פחד נאו שסקוט יהיה זה שיישא בתוצאות מעשיו.

דקות נוספות חלפו, ונאו חשש שוויומינג יהיה הראשון לצאת מהמשרד ויחשוב שנאו מצותת להם. לכן בכל זאת הלך לחדרו, וקיווה בכל מעודו שסקוט יבוא לעדכן אותו. כשהגיע עבר על פני מספר דלתות פתוחות של חדרים ריקים. רוב החניכים ישבו בחוץ, והוא הניח שאפילו תום כבר לא נמצא בחדרם המשותף בשלב הזה של היום. להפתעתו, מישהו אחר חיכה בכניסה לחדרו. מורן עמד ליד הדלת, נשען על הקיר כשידיו מונחות על רגליו במגושמות וראשו שפוף. רק כששמע את צעדיו של נאו מתקרבים הרים את ראשו והביט בו. עין אחת אפורה-תכולה ועין שנייה חומה התמקדו בו בשילוב של מבוכה ועצב.

"קרה משהו, נכון?" הוא שאל כשנאו כבר עמד מולו.

"נכון" השיב נאו ופתח את דלת חדרו, מחווה בידו גם למורן להיכנס. הם התיישבו שניהם על מיטתו של נאו, אחד לצד השני.

"אתה בצרות?" של מורן חלושות.

"אולי" השיב נאו, לא מצליח לשלוט בחיוך שעלה על פניו. דאגתו של מורן, שוודאי נבעה מכך שוויומינג שלח אותו לקרוא להם, שעשעה אותו משום מה. בשלב הזה נאו עצמו כבר דאג פחות, כי ידע שכל עונש שיבחרו לתת לו, כנראה לא יהיה גרוע כמו מה שסל כבר עשה.

"ו...סקוט בצרות?"

חיוכו של נאו נמחק מפניו. האם הוא רק דמיין, או שנשמע שדאגתו העיקרית של מורן דווקא מופנית כלפי סקוט?

"כן" הוא השיב, כמעט בטוח שאמר זאת נחרצות בכוונה בכדי לבדוק את תגובתו של מורן. להפתעתו, מורן דווקא לא נראה מבוהל או מיוסר.

"חבל" הוא אמר בשקט, "הוא נחמד"

נאו חייך שוב. הוא ידע שדאג לשווא. מורן העריך את סקוט בדיוק כמוהו על היותו יועץ חביב ותומך.

"זה לא מגיע לו, אתה יודע" אמר לו נאו. "אני עשיתי בעיות"

מורן לא הגיב לדבריו, למרות שנאו היה בטוח שהוא ישאל לגבי התקרית. אך מורן נותר לשבת בשקט, משאיר את נאו להרהר אם בכלל לא מעניין אותו מה קרה, או שמא זה אכן עניין אותו והוא בחר להיות מנומס ולא להתערב.

"עברתי על חוק של המחנה וסקוט הגן עליי" המשיך נאו בשלו.

"נחמד מצידו" אמר מורן, עוד מתחמק מלשאול שאלות.

הם ישבו בשתיקה, כשלפתע שאל מורן "אתה כועס עליי שאני לא מתעניין במה שקרה?"

נאו הופתע משאלתו ומיהר לומר "מובן שלא! זה רק מוזר-"

"אני לא רוצה לסבך אותך" קטע אותו מורן. "אני מניח שאם עשית בעיות זה בגלל איזה עניין פרטי שלך, שאולי אף אחד לא אמור לדעת, כולל אני"

"כן, זה בערך...כן"

נאו כל כך רצה לספר למישהו על כל מה שעובר עליו, לשפוך את ליבו ולהודות ברגשותיו לסקוט, אך הוא ידע שזה אסור. הוא שמח שמורן עצר בעדו מלעשות כן, למרות שעמוק בתוכו היה נואש לחלוק את מה שהצטבר על ליבו.

"תודה על הדאגה בכל אופן" אמר נאו בחיוך.

"אין בעיה" השיב מורן וקם ממיטתו.

"אתה לא חייב ללכת" אמר מייד נאו, אך ידע שזה קרב אבוד מראש. מורן רק חייך ומלמל משהו על כך שהוא זקוק לקצת זמן בחוץ, ויצא. כמה דקות אחרי שהלך נשמעה דפיקה קצובה ואיטית בדלת.

"כן סקוט" אמר נאו, משועשע מהעובדה שכעת גם הוא מזהה את סקוט כפי שתום זיהה ביומו הראשון של נאו במקום. הוא חייך כשסקוט נכנס ולרגע אף שכח שרק בדקות האחרונות יצא סקוט ממשרדו של וויומינג.

"אז מה גזר הדין?" שאל תוך כדי שהוא טופח עם ידו על מיטתו, מזמין את סקוט לשבת איפה שרגעים ספורים קודם לכן ישב מורן.

סקוט נותר עומד במרכז החדר כשאמר "לא משהו נורא. אבל בשביל למנוע ממך ומסל להיפגש בזמן הקרוב, אתה לא תוכל להיכנס לשיעורים שלו בינתיים"

נאו כבר התכונן לצהול ולהרים את ידיו בניצחון כשסקוט אמר "אל תמהר לשמוח, זה פוגע גם בך. בינתיים אתה לא יכול לעבור את השלב הרביעי בלי השיעורים שלו"

"אתה יודע מה אומרים, אין יתרון בלי חיסרון". נאו ידע שהוא לא אמור להיראות כל כך מרוצה, אך הדחייה של השלב הרביעי הייתה מחיר קטן לשלם בשביל לא להיתקל בסל בימים הקרובים. מלבד זאת, כבר עלתה בראשו תכנית לבקש מהבנים האחרים לעבור איתו על החומר בסופי השיעורים, כך שיוכל להתעדכן ולהיות ברמה של השאר. "אבל מה איתך?" הוא הוסיף.

"אמרתי לך, אני אהיה בסדר."

"וסל?"

"כנראה שגם הוא יהיה בסדר"

"איך לעזאזל הוא יכול לצאת בסדר מהסיפור הזה?!" התרעם נאו.

"יש לו יכולות שכנוע. וויומינג ינזוף בו, אבל...אני לא חושב שזה יהיה גרוע מידי"

"חבל" אמר נאו, תוך כדי שהוא שוקל שוב את האפשרות לנקום בסל בעצמו.

"אתה יכול להתיישב" הוא הוסיף כשראה שסקוט לא נענה לרמזיו.

סקוט חייך ושילב את שתי ידיו מאחורי ראשו. "השותף שלך עלול לחזור"

"רק עלול"

"ועדיין, יש בזה סיכון" אמר סקוט, אך בכל זאת התקרב קצת. מבלי להתיישב, הוא התכופף לגובהו של נאו, נישק את לחיו והתקדם שוב לכיוון הדלת. "ברגע שתוציא את סל מהראש שלך", הוא אמר, "אני מוכן לתפוס את מקומו."

היי אנשים, מקווה שהיה לכם שבוע רגוע ונחמד...כן, זה מה שאני אומרת כשיש לי מחסור בהקדמה רצינית.

אז אני פשוט אגש לפרק (רציתי לתת נאום על אהבתי להרלן קובן ולהגיד שאתם חייבים לקרוא ספרים שלו, ולקרוא ספרים בכלל כי זה מעולה והכל, אבל קצת אחרי 1 בלילה ואני די עייפה עכשיו. אז נסכם ב- I ♥ Harlan Coben )

אה, לפני המעבר החד לפרק - אני רוצה להודות לנועה-לי, שלמען האמת כנראה לא הייתי מפרסמת עכשיו את הפרק בלעדיה. היא באה אליי הביתה והכריחה אותי לכתוב אותו לפני יומיים (אני רצינית, היא פשוט הושיבה אותי מול ה- Word ואמרה "תכתבי!". ועכשיו היא גם הושיבה אותי ואמרה לי לפרסם. אז במידה מסוימת גם אתם צריכים להודות לה  )

לא פרק מרתק במיוחד, אבל הייתי זקוקה למעבר הזה. Enjoy!

פרק 14:

המים הקרים שטפו מעל נאו את הזיעה הקרה מהלילה, ואיתה הרגיש כאילו הם לוקחים גם את כל דאגותיו וצרותיו. היה משהו מצמרר במקלחת קרה בשעות המוקדמות של הבוקר, אך לא הייתה לו הסבלנות לחכות שהמים יתחממו. מלבד זאת, הוא העדיף לסיים את התארגנות הבוקר לפני שתום יתעורר. נאו לא רצה לתת לו פתח לשאילת שאלות, ולחקירה לגבי לאן נעלם אמש. הוא ידע שאין משמעות לתירוציו מכיוון ותום היה בטוח שלנאו יש 'מאהב סודי', ונאו פשוט שמח שתום לא חושד שמדובר ביועץ שלהם, אך בכל זאת נהג להמציא תירוצים חדשים מידי לילה ליתר ביטחון.

נאו כבר סיים לחפוף את שיערו ולהסתבן, אך משהו משך אותו להישאר במקלחת. הרוגע שחש, הניתוק מכל החניכים האחרים, גרמו לו לרצות להעביר את היום תחת מטר המים. אך ככל שחשב על כמה שהוא רגוע, אותה התחושה הנעימה החלה להיעלם ובמקומה הוא מצא את עצמו חושב שוב על תום, מה שהוביל אותו לחשוב שוב על תורן ועל עצמו. הוא חשב על הפעמים בהן היה קשה כל כך להתחמק למשרדו של סקוט לזמן ארוך בלי שיבחינו בכך, ותהה אם תורן עבר את אותם הדברים. כשסקוט דיבר על היחסים בינו לבין תורן, נשמע היה שמדובר באהבת אמת. תורן וודאי השקיע את כל מאמציו בשביל להיפגש עם סקוט לעיתים קרובות. כעת נאו כעס על עצמו על כך שבמקום להתאמץ לפגוש את סקוט בכדי לדבר איתו ובכלל, פשוט להיות איתו, הוא הלך בערב הקודם למשרדו רק בשביל להשיג דבר אחד. הוא אכן השיג אותו, אך כעת האשמה כרסמה בבטנו, ואפילו המים הצוננים לא הצליחו לשטוף אותה מעליו. ברגע שהחל להתעמק בנושא החליט לצאת מהמקלחת, מהשפעת המים על גופו שעוררו את המחשבות הללו מלכתחילה. אל תלקה את עצמך, הוא חשב לעצמו. עובדה שגם סקוט תמיד ניגש ישר לעניין, תמיד נגע בו והביט בו באותו מבט נוקב – לא. נאו ידע שבמחשבותיו הוא מקצין את הכול. במציאות סקוט תמיד שואל קודם לשלומו, תמיד מחייך אליו ופותח בשיחה. אפילו כשהוא מדלג על החלק הזה וכן ניגש לעניין, הוא חוזר אל שאלות החולין בסופו של דבר.

נאו החליט לשכוח מהעניין לבינתיים. הוא ניגב את גופו ושיערו ולאחר מכן זרק את המגבת על הרצפה. הוא הניח שבשבוע החולף נערמה כבר כביסה רבה בסל שבחדרם בכל אופן, ואחד מהם בטח יוציא את הכל לכביסה בקרוב. הוא גם נטה להניח שיהיה מדובר בו, מכיוון ולתום היה הכישרון המדהים להיעלם בכל פעם שנאו דיבר על המטלות שלהם.

נאו נכנס לחדרם לבוש במכנס קצר בלבד. כשיצא מוקדם יותר למקלחת תום עוד ישן ולכן הוא לא הדליק את האור אלא רק ניסה לגשש אחר חולצה בחושך ללא הצלחה. כעת תום כבר היה ער וישב על מיטתו.

"מקלחת ארוכה" אמר תום.

"איך אתה יכול לדעת? רק קמת"

נאו ניגש לארון והוציא חולצה חומה קצרה. הוא לבש אותה ונשכב על גבו במיטתו, מתנחם במחשבות על סוף שבוע נטול שיעורים.

"אני ער כמעט עשרים דקות"

"באמת הייתי שם כל הזמן הזה? לא שמתי לב"

"ואיפה היית אתמול? לזה שמת לב?"

נאו חייך לעצמו. הוא ידע שהשאלה הזאת תבוא, וכבר היה מוכן עם תירוץ עלוב ולא אמין. הוא ידע שאין צורך לטרוח להמציא תירוץ הגיוני. תום לא האמין לו גם ככה. "הסתובבתי קצת עם הבנות"

"אהא"

"ואז הלכתי למשרד של סל ונתתי לו אגרוף, ישר בפנים" היי, אם כבר לשקר בצורה לא אמינה, אז להגזים עד הסוף.

"מה?"

נאו הסתובב וחייך אליו.

"מצחיק מאוד" אמר תום וחזר גם הוא לשכב במיטתו.

"למה זה כל כך מעניין אותך בכל אופן?" שאל נאו.

"חשבתי שאם אגלה לכלוך עליך ועל אחד החניכים האחרים אוכל להלשין עליכם ולקבל על זה נקודות או משהו. הם צריכים להמציא חוק כזה, אתה יודע? אם אתה תופס שני חניכים אחרים עושים משהו אסור, נותנים לך לצאת מהמחנה"

"ממתי אתה כל כך להוט להסתלק מפה?"

תום לא השיב, ורק השאיר את נאו לתהות אם קרה לאחרונה משהו שפספס וגרם לתום לאבד את קור רוחו.

"תום?"

"סיימתי אתמול את הספר"

"אותו הספר העבה שאהבת לזרוק עליי?"

"לא אהבתי לזרוק אותו עליך" הוא אמר והדגיש את המילה 'אהבתי', "פשוט שלפעמים היה בכך צורך"

"ועכשיו אתה רוצה שיתנו לך לעזוב את המחנה כי סיימת את הספר?"

"לא, אין לזה קשר. כבר עברנו נושא. זה היה הספר האחרון שהבאתי איתי ועכשיו יהיה לי משעמם"

"לסקוט יש הרבה ספרים במשרד שלו. אני בטוח שהוא ישאיל לך משהו"

תום הביט בו בבוז.

"אז, מה אם אני אבקש ספר שתרצה, ואז אביא אותו לך?"

"אני לא רוצה שום דבר מסקוט. או ממך" הוא הסתובב במיטתו לצד השני ושתק. נאו התחרט שהזכיר את סקוט, גם בגלל התגובות הקבועות של תום לנושא וגם בגלל שהוביל את עצמו לחשוב עליו. הוא החליט לעשות בראשו רשימה של הדברים שהוא צריך להספיק בסוף השבוע הנוכחי. קודם כל, הוא צריך לסלק את תורן מראשו. לשם כך הוא יצטרך ללכת לדבר עם סקוט. לדבר, הוא הדגיש לעצמו בראשו. לא שום דבר אחר. מלבד זאת, הוא גם רצה לחדש את קשריו עם החניכים האחרים, שהרגיש כאילו לא ישב איתם על הספסלים כבר זמן רב. הוא לא שיחק קלפים עם החבורה הרגילה כבר יותר משבוע, וגם לא נפגש בבקרים עם אלינה לפני שהלכו לשיעורים. הוא קיווה שיצא לו לפצות אותה על זה היום.

כשיצא מהחדר מבלי לומר דבר לתום שכנראה חזר לישון בינתיים, הבין נאו שהרגעים הכי מכריעים במחנה היו הרגעים בהם עשה את דרכו אל משרדו של סקוט. תמיד התמלא בתחושת דז'ה וו, תמיד הסתכל לאותם כיוונים לבדוק מי רואה אותו, תמיד הציץ מסביב לבדוק אם מדריכים אחרים נמצאים באזור. הוא שמח שהוא החליט לקחת את הצעד הזה מוקדם כל כך ביום שישי, מכיוון ורוב החניכים, שנהגו לדלג על ארוחת הבוקר ביום הזה, עוד ישנו או פשוט שכבו על המיטה בחדרם בעצלתיים.

כשהגיע הופתע לגלות את דלת המשרד פתוחה. הוא נכנס בחשש מסוים שמישהו כבר נמצא שם, אך מצא רק את סקוט מטאטא את הרצפה וזורק כמה דפים ישנים לשקית אשפה גדולה.

"היי" אמר נאו. "אני לא רגיל לראות דלת פתוחה"

"קצת מאובק פה, החלטתי לתת למקום להתאוורר" אמר סקוט בחיוכו המקסים והשעין את המטאטא על הקיר. כשראה את נאו מביט במטאטא בגיחוך קל, הוסיף, "וויומינג מכריח אותי לנקות פה לפעמים"

"גם את החניכים, לצערנו"

"כן, אני יודע"

שתיקה השתררה. סקוט עוד הביט בו באותו חיוך מקסים, אך לא נראה שידע מה לומר. גם נאו לא היה בטוח מה לומר.

"אני מצטער על אתמול" הוא אמר.

"מצטער על מה? ממש נהניתי"

הוא שיקר. זה לא היה יכול להיות ברור יותר לדעתו של נאו. הוא הביט בו בתוכחה עד שסקוט חזר בו מדבריו.

"טוב, נהניתי עד לחלק מסוים כשנראית קצת...מרוחק. אבל הסליחה מתקבלת. אם כי אשמח לשמוע בכל זאת מה עבר לך בראש"

מכיוון ונאו לא מצא דרך להתחמק, הוא החליט פשוט לגשת מייד לאמת. "תורן עבר לי בראש. תורן כל הזמן נמצא בראש שלי"

נאו הרגיש כאילו סקוט מתבונן בו בתערובת של עצב וזלזול, הדרך בה הסתכל עליו אמרה 'עדיין לא התגברת על זה?'. לא, לא התגברתי על זה, הוא רצה לומר. אך סקוט לא שאל דבר עדיין.

"אתה צריך לשכוח מזה" אמר סקוט לבסוף. "אולי שנינו צריכים, אני לא יודע. אבל אין לך סיבה לחשוב עליו, באמת"

"אין לי סיבה? שכחת בכלל מה סיפרת לי? שהוא הבטיח לך שהוא יחזור לקחת אותך! ובינתיים אנחנו ביחד, אבל מה אז?" נאו שמע לפתע את קולו העולה ונבהל מאיך שהוא נשמע. הוא ניסה לייצב את קולו ולהישמע שקול. "מה אני אמור לעשות אם תורן יופיע פתאום לקחת אותך? פשוט לפנות לו את הדרך?"

"אל תדאג. הוא לא יופיע"

צמרמורת קלה עברה בידיו של נאו כשהמילים הללו יצאו מפיו של סקוט. הן נאמרו בשקט, בקרירות.

"למה אתה מתכוון?" הוא שאל, מנמיך גם הוא את קולו מבלי לשים לב.

סקוט זנח את המדפים שעד רגע לפני כן העמיד פנים שניקה מאבק והתיישב בכיסאו. "אני מתכוון שאין לך ממה לחשוש. מה שהיה ביני לבין תורן היה ונגמר"

"אבל...אבל אתה אמרת. אתה אמרת שהוא יחזור"

"לא. רק חזרתי על מילותיו."

נאו היה מבולבל. "אני יודע שעבר זמן רב, אבל איך אתה יכול להיות בטוח שהוא לא ישוב פתאום?"

"בגלל מה שקרה מאז שהוא עזב."

נאו התיישב אל מול סקוט. הוא הניח את ראשו בכפות ידיו והקשיב בעניין כשסקוט החל לדבר שוב.

"אתה יודע איך וויומינג גילה שתורן עבר את השלבים במרמה? שהוא עדיין מעדיף בנים?"

"כן, אתה סיפרת לי. אמרת שההורים שלו התקשרו לוויומינג וסיפרו שהוא עדיין מתנהג כמו קודם."

"כן, זה בדיוק מה שקרה. עבר זמן מה מאז שהוא עזב. חיכיתי לו, אבל ידעתי שאסור לי להתלהב מוקדם מידי. הנחתי שייקח לו זמן להתאקלם רחוק מהוריו ולחזור לכאן שוב, הפעם בתור אדם עצמאי. אבל השיחה מההורים שלו הגיעה דווקא מהר מאוד. הם צעקו על וויומינג, שאלו איזה מן מחנה לא מועיל הוא מנהל. הם אמרו שתורן רק גרוע יותר. שהוא עזב את הבית ועבר לגור רחוק מהם"

נאו עדיין לא הבין לאן כל זה מוביל, ואיך סקוט הסיק מזה שתורן לא יגיע. מבחינתו, הוא עדיין חשש מבואו. נאו הביט בו בשאלה.

"עם גבר אחר, נאו. הם התקשרו לספר שהוא פגש מישהו ועבר לגור איתו"

נאו קפא במקומו. הוא רצה לצעוק "מה?!" ו-"איך לעזאזל הוא עשה לך את זה?!" אך הוא לא העז לדבר. הוא הרגיש שלא חשוב מה הוא יאמר, סקוט כבר בטח חשב על הכל לפניו. הוא פחד שכל הערה שלו רק תכאיב לסקוט יותר. אפילו להגיד משהו כמו "אני מצטער" נשמע פתאום כל כך מתנשא ויומרני.

"היי, זה לא חשוב כבר" אמר סקוט ולקח את ידו של נאו בידו. שוב נעמה לנאו התחושה הזאת, של מגע קריר ביום חם. ידיו של סקוט תמיד היו קרירות וזה רק גרם לנאו לרצות לחוש במגע שלו אפילו יותר. "עכשיו אני איתך, נכון?"

"נכון" אישר נאו בחיוך. הוא הוקסם מהקלות בה סקוט עבר לדבר עליהם, אחרי שבפעם האחרונה ששמע אותו מדבר על תורן הוא בכה והיה במצב גרוע בהרבה. אך הפעם נאו הרגיש כאילו הוא זה שעומד להישבר. הוא רצה לבכות על כאבו של סקוט, לבכות במקומו מכיוון והוא בוודאי נאלץ להעמיד פני חזק, ולא יכול היה לחשוף דבר ליד עמיתיו. הוא שנא את תורן על מה שעשה, ואפילו כעס על תום על כך שהוא תמיד מגן עליו בלי לדעת בכלל למה הוא מסוגל.

דקות ספורות לאחר מכן הוא נפרד מסקוט שחזר לסדר את משרדו ויצא לכיוון החצר. חניכים אחרים החלו להופיע שם ככל שהשעה נעשתה מאוחרת יותר. נאו נזכר שהתכוון להצטרף אליהם, להשלים את כל מה שפספס כשהתחמק מהם ותמיד חיפש במבטיו את סקוט או את מורן. הוא עדיין רצה בזה, אך מצד שני הוא רצה אפילו יותר פשוט לשכב במיטתו לבד ולא לצאת ממנה. הוא הרגיש חלש אחרי שדיבר עם סקוט. לפני שיצא, סקוט גם סיפר לו על כך שהמנהל החל לחשוד בו אחרי כל מה שקרה עם תורן ולכן הוא מתייחס ביותר ספקנות למעשיו כיום. סקוט אמנם לא העלה את נושא הזוגיות ביניהם, אך נאו בכל זאת חשב שאולי הוא רומז שעליהם להוריד פרופיל בפני וויומינג.

בדיוק כשנאו התכוון בכל זאת להתחמק מכולם ולממש את תכנית ההתפרקות על המיטה, הוא שמע את הקולות המוכרים של לילה ואלינה במה שנשמע כמו וויכוח. הוא לא התאפק ועצר להקשיב להן לרגע.

"את חייבת לפחות לנסות!" היה זה קולה של לילה.

"אני לא מעוניינת. כבר אמרתי לך שלא"

"בבקשה ממך. אני קרובה לסיים את השלבים, אלינה. בקרוב כבר לא אהיה במחנה. אני כל כך אשמח לצאת מפה יחד איתך, עם כל החברות שלנו-"

"אני נשארת"

"אלינה-"

"אני מעריכה את הרצון הטוב, אבל אני נשארת"

"אין לך שום סיבה טובה-" לילה פתאום הבחינה בנאו שעמד במרחק מטרים ספורים מהן. "אתה מצוטט לנו?"

אלינה הסתובבה וראתה אותו גם כן. היא לא נראתה כועסת. במקום זה היא קמה ממקומה בחיוך רחב ואמרה "נאו! הרבה זמן לא דיברנו!" בהתלהבות.

"הוא הקשיב לנו!" אמרה לילה בכעס.

"לא אמרנו שום דבר מעניין" אמרה אלינה. לילה עדיין לא נרגעה ופשוט קמה והתרחקה מהמקום.

"אני מצטער" אמר נאו מייד.

"אל תדאג, אני אשלים איתה יותר מאוחר. בוא נודה באמת, יהיה לה משעמם בשבת בלעדיי!"

"גם לי יהיה משעמם בלעדייך" הוא אמר והתיישב לצידה, מחליף את מקומה של לילה. הוא רצה לפתוח בשיחה רגילה כאילו לא עמד והקשיב להן רגע קודם, אך לא יכול היה להתעלם ממה ששמע. אם הבין נכון, אלינה, כמו תום, תקועה באחד השלבים המוקדמים. אך נראה שמרצונה החופשי.

"באיזה שלב את בכלל?"

"בשני" היא השיבה בקלילות ונדנדה את רגליה באוויר. הוא ראה רק את כפות רגליה מציצות, מכיוון ולבשה חצאית שכבות ארוכה בצבע קרם שכיסתה את כל רגליה. מלבד זאת לבשה רק גופייה פשוטה יחסית, שרשרת פנינים שהייתה צמודה לצווארה ועוד שרשרת אחת ארוכה יותר. היה מפתיע לראות את אלינה לבושה בצורה פשוטה יחסית, למרות החצאית הבולטת, אך שיערה המוזר פיצה על כך. הוא היה בגוון חום אדמוני מוזר, אסוף למחצה בצורת שני עיגולים מוזרים לראשה, כששאר השיער הקצר נופל על עורפה. כהרגלו, נאו התפעל כל פעם מחדש מכמות הפאות והתסרוקות שעומדות לרשותה.

"ולמה את נשארת בשלב השני? יש לך חברה?"

"לא. אבל אני מעדיפה להמשיך לתת להם לחשוב שאולי יש לי"

"למה?" הוא שאל.

"בגלל שאני אוהבת את הבגדים שלי. זוכר את השלב השלישי? אני לא ארצה שייקחו אותם ממני"

בפעם השנייה באותו בוקר ידע נאו לזהות שמשקרים לו. היה ברור שלאלינה יש סיבה רצינית יותר, אותה היא לא חולקת.

"למה באמת?" הוא שאל שוב.

אלינה לא נראתה להוטה להשיב, אך נאו ידע שהיא סומכת עליו. "אני לא מעוניינת לשתף פעולה עם המחנה הזה" היא אמרה ונשמעה רצינית יותר משנאו אי פעם שמע. "אני מעדיפה להישאר פה ולעזור לחניכים חדשים להתמודד. לנסות לשמח קצת אחרים, אתה יודע."

"ומה איתך?" הוא שאל כמעט מייד. "גם לך מגיע להיות שמחה"

"אני שמחה כשאתה שמח" היא אמרה. זה היה משפט כל כך שגור בפי-כל, כל כך שיקרי שנאמר תמיד ללא כוונה. ובכל זאת, כשאלינה אמרה את זה, זה היה כל כך כן ואמיתי.