משום מה אני מרגישה כאילו אני חייבת להביע את הדעה שלי וכאן נראה כמו המקום הנכון, גם אחרי שעברה לפחות חצי שנה מאז שטרחתי לכתוב כאן משהו.

תמיד שנאתי פוליטיקה. זה שיעמם אותי נורא, או לפחות זה מה שנהגתי לחשוב. פחדתי לגבש עמדה פוליטית פשוט כי פחדתי לגבש עמדה. דעה גוררת כל כך הרבה אחריות שלא ידעתי אם רציתי שתהיה לי. ואז התגייסתי. הצבא מחייב אותך לגבש דעה, אם במודע ואם לא. זה פשוט המצב.

אם הייתם שואלים אותי לפני שנה (ואפילו פחות) מה העמדות הפוליטיות שלי, סביר להניח שהייתי מתחמקת מהשאלה בטענה ש"אני שונאת ויכוחים פוליטיים".

תשאלו אותי את השאלה הזאת היום, ואני אענה לכם כך:

אם הייתי ראש הממשלה, היו מתנקשים בי הרבה לפני שהייתי מקימה איזו עצרת תמיכה בשלום בכיכר מלכי ישראל.

כי למרבה הצער, הדעות שלי נוגדות את דעת הרוב הישראלי. כי הרוב הישראלי בנוי מאנשים גזענים, אגואיסטים וסוציומטיים. כאלו שחושבים לעצמם, "מדינת ישראל שייכת לנו, מהים ועד הנהר", וכל מיני ססמאות עיוורות שכאלה.

הלוואי והייתי יכולה לפנות פנים מול פנים לכל הטוקבקיסטים האלה ולשאול אותם, "אתם, כחלק מעם שנלחם למען העצמאות שלו, למען מדינה ריבונית משל עצמו, איך אתם יכולים לזלזל ברצונות של עם אחר בכך?"

הרי אנחנו אלו שהגענו לפה והקמנו בעצמנו את המדינה הזאת על שטחים שבמשך עשורים (אם לא יותר, אני לא איזה פרופסור להיסטוריה ולא מתיימרת להיות) לא היו מיושבים על ידי בני הדת שלנו. ואני לא שוללת את זכות הקיום שלנו, להפך- אני חושבת שהעובדה שהצלחנו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל תוך זמן כל כך מהיר ראויה להיכנס לספרי ההיסטוריה, ואני מתכוונת לחנך את הילדים שלי על העקרונות שהובילו להקמת המדינה היהודית. המדינה שאליה הסבים והסבתות שלי עלו והולידו את ההורים שלי, שנפגשו מאוחר יותר במהלך חייהם והביאו אותי לעולם. כן, אני חייבת למדינת ישראל את החיים שלי.

אבל מבחינתי, כרגע, שם זה נגמר.

אני אוהבת את ארץ ישראל ולנצח אוהב, את המקומות והתרבויות ושגרת החיים. אבל אני לא אוהבת את העיוורון שפוקד את האוכלוסייה פה.

מי אתם שתמנעו מעם שמעוניין בעצמאות לקבל אותה? יש משהו דוחה בהתנהלות הישראלית סביב כל העניין הזה. אנחנו, עם בעל היסטוריה שלמה של רדיפות וביטויי גזענות, לא מפחדים לקרוא לשכנים שלנו "ערבים ארורים" ולתבוע את סילוקם מהאדמות שאנחנו מתיימרים לקרוא להן שלנו.

ומה בכלל יש לכם לחפש באדמות האלה? רוב האזורים המדוברים הם אזורים שלעולם לא דרכה בהן כף רגל יהודי. אנחנו רודפים אחרי אידאל מפת ארץ ישראל השלמה כשלאף אחד אין מושג מה היא כוללת. סתם בשביל שלא לפגוע בגאווה שלנו, סתם בשביל "לדפוק את הפלסטינים". כאילו שמישהו בכלל יעז לסוע לרמאללה אם תחשב לחלק מארץ ישראל. לג'לג'וליה אתם בקושי מעזים להיכנס, שלא לדבר על העובדה שגם ככה אין לכם מה לעשות במקום.

כל המקומות האלה, ובטח ובטח שמזרח ירושלים, כוללים ערבים שגם אם תאיימו עליהם בדחפור לא יסכימו לפנות את בתיהם ואם נהיה מציאותיים- אף אחד לא יאפשר לנו לעשות את זה, בטח שלא הקהילה הבינ"ל שנושפת בעורפנו. אז.. מה בעצם יש לנו לעשות במקומות האלה? מזרח ירושלים אולי מכילה את המילה ירושלים, אבל תראו באיזו דרך נפלאה אנחנו מסתדרים עם הירושלים שיש לנו עכשיו. משום מה יש לי הרגשה שרוב הישראלים לא מודעים לעובדה שגם כיום הם לא יכולים להיכנס למזרח ירושלים, ככה שבין כה וכה היא לא באמת שייכת לנו, ולוותר עליה לא נקרא לוותר - איך אפשר לוותר על משהו שמעולם לא היה שלנו?

המסקנה העיקרית שלי מכל העניין הוא שעם ישראל טיפש. אולי זה אכזרי, וכן, אני יודעת שאני חלק מעם ישראל, לפעמים אפילו גאה להיות. יכול להיות שאני בעצמי טיפשה.

עם ישראל פועל מתוך.. השד יודע מה. אולי זה החינוך פה, רק שהוא מוסווה בצורה מאוד יסודית. אולי זה ראש הממשלה שלנו. אולי זה פשוט העיוורון מהמצב האמיתי. אולי זה חוסר הרצון לראות את המצב האמיתי.

על התבטאות אחת אני מעריכה את נתניהו- כשאמר לחבריו היקרים בכנסת "אין לכם מושג באיזה מצב מדיני אנחנו נמצאים". הוא צדק, אולי אפילו הוא בעצמו לא מודע לכמה שהוא צדק. לעולם נמאס לחכות, והעולם יפעל. התמיכה בישראל הולכת ויורדת, אם בכלל היתה כזו אי פעם, ואין את מי להאשים בעניין חוץ מאותנו. השאיפה הנוראית והבלתי הגיונית הזאת הולכת נגד כל העולם, ומי לעזאזל יתמוך בדבר שכזה. אז אפשר להמשיך לחיות בטענה ש"אנחנו פה, למי אכפת מאחרים". נראה מה תגידו כשתגיע המלחמה הבאה. והיא תגיע.

המדינה הפלסטינית תקום והגיע הזמן לקבל את זה. בין אם זה יקרה מחר, או בספטמבר, או עוד 10 שנים. היא תקום, וכדאי שישראל תהיה מוכנה לקראתה. כי כשתקום, ההתנגדות הישראלית לא תצטייר טוב, וזה בלשון המעטה. ברגע שמישהו למעלה יבין מה הולך כאן, ויקלוט שמתוך תפקידו עלי ולפעול למען טובת מדינת ישראל כולה, אולי יהיה אפשר לצמצם את הנזק. וכשהמלחמה הבאה תגיע, למה נראה לכם שמישהו יתמוך בישראל הכובשת, זו שמונעת זכויות אדם בסיסיות (הגדרה עצמית), על פני עם הפליטים שרק מעוניין בעצמאות אחרי שנים של כיבוש זר.

הבעיה בישראל היא שיש יותר מדי קבוצות בתוך העם וזה בלתי אפשרי לרצות את כולן. הבעיה היותר גדולה היא שכל קבוצה שתהיה עם היד על העליונה תזכה להתנגדות חריפה מהצד השני, מה שבחיים לא יאפשר כינון משטר אחד ויציב. כן ולא ובסוף מקבלים אולי. גם אם אי פעם נטה לכיוון שתי המדינות לשני עמים, אתם יכולים לסמוך על הימנים הקיצוניים, המתנחלים והלאומנים שיעשו כל שביכולתם (ובמקום שיש רצון ישנה יכולת) כדי למוטט את הרעיון. מכאן שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות.

אני הפסקתי להיות מופתעת, הפסקתי להתעצבן. לא נותר לי אלא לחכות עד המפלה המדינית הבאה. להכין פופקורן ולצפות בישראל מתרסקת לתהום. ואז, עוד שנה וחצי בערך, אני אוכל לארוז את הדברים שלי ולהזיז את עצמי למקום קצת יותר טוב. וזה חבל, כי אני אוהבת את המשפחה שלי פה, ואני אוהבת את החברים, ואני אוהבת את העיר שלי, שהיא באמת העיר הכי טובה בעולם לגור בה. אבל אני לא אוהבת לחיות פה וזה מה שמעכיר את הכל.

אז מה, זאת אשמתי?