אין לי מושג מה אני עושה פה.

עברה שנה.

השנה הזאת היתה אחד המשמעותיות ביותר בחיים שלי. אם לא המשמעותית מכולן.

השתניתי בדרכים שאני לא חושבת שאני אפילו מודעת לכולן.

פעם שמעתי מישהו אומר ש"כשאתה אוהב מישהו, הוא גורם לך לרצות להיות בן אדם טוב יותר".

אז אני אהבתי, וזה גרם לי להיות טובה יותר. וגם כשהכל נהרס, המשכתי לנסות להיות טובה יותר. יכול להיות שזה בגלל שלמרות שעבר כל כך הרבה זמן, אני עדיין אוהבת.

פעם הייתי הרבה יותר סוציומטית מאשר עכשיו. לא שנגמלתי מזה לחלוטין, אבל מהסתכלות אחורה אני גאה להגיד שעשיתי - במודע ולא במודע - שינוי.

הבנתי, וזה כנראה אחד מהדברים שמבינים ככל שמתבגרים, שאין סיבה שבעולם לא לעשות את המקסימום עבור אנשים שאכפת לך מהם. אולי הם לא יעשו את אותם הדברים חזרה, אבל אין צורך לפעול תמיד ממניעים אינטרסנטיים. אפשר גם סתם לפעול מתוך אכפתיות. אף אחד לא מת מזה עדיין (אני מקווה).

למדתי גם על כוח סיבולת.

ושוב, זה מסוג האירועים והתקופות שמהסתכלות אחורה אני חושבת לעצמי "איך בן אדם בכיין וחלש שכמוני עבר אותן?".

אבל היי, עשיתי את זה.

אולי זה כי כשאתה נמצא בתוך משהו אין לך לאן לברוח ואתה חייב להתמודד.

אולי אני סתם הרבה יותר חזקה ממה שנדמה לי.

למדתי גם שבהרבה דברים אחרים - אני באמת יותר חזקה. מאנשים אחרים.

מסתבר שאני מסוגלת לעמוד בפיתוי כשההיגיון שלי עומד יציב ואומר לי שההשלכות רק יגרמו למצב להיות גרוע יותר.

אפשר להגיד שההיגיון עוזר לי להישאר עם רגליים על הקרקע.

מצד שני, כל זה נכון רק כשמעורבים אנשים נוספים.

אם זאת אני שמכאיבה לעצמי, באמת שלא יכול להיות לי אכפת פחות.

למדתי כמה אהבה יכולה להכאיב.

אחרי שעברתי תלאות במה שככל הנראה תמשיך להיות מתוארת כ"תקופה המחורבנת בחיי", אפשר היה להגיד שאיבדתי תקווה.

פעם חשבתי שבגלל שאהבתי כל כך חזק, נשברתי לכל כך הרבה חתיכות.

ואז הוא הגיע, והבנתי שאולי לא אהבתי כל כך חזק. כי לעולם לא אהבתי כמו שאהבתי אותו.

ואז הבנתי שכשנשברתי, היה לי קל להפליא להדביק את החתיכות.

ושלעומת זאת, אחרי שהרגשתי כאילו מישהו הוציא את כל הקרביים שלי, עברה יותר מחצי שנה ועדיין לא הצלחתי להתמלא מחדש.

אתה כן, אבל זה כבר סיפור אחר.

למדתי מה זה געגועים.

בחיים שלי לא התגעגעתי אל מישהו, אל משהו, כמו שאני מתגעגעת אליך.

למדתי שלא משנה כמה אני אהיה בסדר,

אני לעולם לא אהיה בסדר.

לא במקום שאני נמצאת בו עכשיו.

הכל יכול להיות ממש אבל ממש בסדר, אני יכולה לחייך ואפילו לא לבכות במשך הרבה זמן, אבל זה סתם יהיה כי אני מרשה למוח שלי להתנוון.

כי להפעיל אותו מחזיר את כל הכאב,

ואין לי כוח להתמודד עם כאב.

לא שוב, ולא עכשיו.

למדתי שאני חייבת למצוא משהו יותר טוב בשבילי.

אני צריכה אהבה,

ואני צריכה חברים,

ואני צריכה לעשות דברים שאני אוהבת.

למדתי שאני יכולה לעשות דברים שאני אוהבת, ושאפשר לנצל את הזמן, השאלה עד כמה אני רוצה ומוכנה לעשות את זה.

למדתי שבתכלס, לא השתניתי בכלל.