אני חסרת מילים, אני חסרת מושג מה הולך סביבי, ואין לי שמץ של מושג מה אני רוצה.

אני כל כך מבולבלת ואני באמת לא יודעת מה לעשות עם זה..

מצד אחד עוד שניה מתחיל חודש חדש וזה חודש שחיכיתי לו כל כך הרבה ואני כל כך מצפה לדברים שיתחילו לקרות. אני רוצה כבר להיות מסוגלת לחייך כמו שצריך ומתוך כוונה מלאה של שמחה.

אבל הכל נראה כל כך רחוק עכשיו...

למה נראה לי שזה אפשרי בכלל? לא בשבילי זה בטוח

כנראה שכמה שאני לא ארצה אני בכל מקרה לא אוכל להתנתק באמת.

יש לי חתך קטן ביד והוא עדיין כואב.

אבל אני שמחה שהוא שם

אני מרגישה שאני מתמוטטת

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכיתי כל כך הרבה וכל כך חזק

אני לא מבינה למה מגיע לי שאנשים יחשבו עליי דברים טובים.

שיגידו שאני בן אדם טוב,

שיבטיחו לי שיהיה בסדר,

שיחזרו שוב ושוב על זה שהם אוהבים אותי.

חשבתי שאני אוהבת את המציאות החדשה שלי

אבל אני לא

ואני מתגעגעת

איך אני ממשיכה להמעיט בערכם של הדברים שהכי חשובים לי?

מוזר לי שנשארתי חסרת מילים.

אין לי מושג איך לתאר, ויותר גרוע, אין לי מושג מה לתאר.

אני לא יודעת איך אני מרגישה ומה אני מרגישה.

הדברים שקורים סביבי לא הופכים אותי לפחות מבולבלת.

ודורשים ממני כל הזמן לפענח מה אני מרגישה אבל איך לעזאזל אני אמורה לדעת? נראה אתכם במצב שלי. הבעיה שאני גורמת לאחרים להיפגע ככה. כרגיל.

לאט לאט אני הולכת ומאבדת תחושה

לאט לאט הכל הופך לאוטומטי

אם אני כל כך משתדלת לקרוע את החלק הזה מתוך עצמי, ואם כביכול כבר קרעתי, למה זה מרגיש כאילו אני בתוך התהליך עדיין? ולמה זה עדיין כואב?

זה טיפשי להגיד שהמצב הזה חדש... אבל זה מפחיד לחשוב כמה שהוא לא, כמה שאני תקועה בו כבר כל כך, כל כך הרבה זמן.

אם הנוסטלגיה היתה גשמית הייתי יורה לה לתוך הפרצוף.

הכי כואב זה להיזכר.

קשה לי לקלוט שמי שהיינו אלה אותם האנשים שאנחנו עכשיו.

אנשים משתנים?

לא יודעת.

אני אוהבת להאמין שהאנשים שמשתנים הם אלו שרוצים את השינוי.

אנשים לא ישתנו בגלל שאנשים אחרים רוצים כך. גם אם יגידו שכן, הם בחיים לא ישתנו באמת.

ואני לא יודעת מה יותר טוב.