קור דק מתרכז בנקודה גבוהה בכתף השמאלית ומוריד ניצב למרכז הגב התחתון, בו מתפשטות אדוות דומות.

החלון סגור, המחשוף לא. מ.ש.ל.

לכל הקיים יש סיבה ובאותו מובן טכני לכל דבר יש גם ייעוד. לא בקטע רוחני, יותר כמו רכבת. תחנת מוצא, יעד, פסים ואיחורים מוסברים, גם אם לא מוצדקים. תהליך.

אורך, גם אם קצר. קיום, גם אם עלוב.

אני לא מסכימה איתי. לא הכל רכבת. יש ויש ולא כדאי להכליל. הדבר הראשון שאומרים על כל קביעה היא שאסור להכליל. בד"כ מי שפותח בטיעון כזה ממשיך ומדרדר, טכניות בטיעונים מלאי תשוקה היא משענת קנה רצוץ. האיסור הגורף להכליל הוא לא הכללה בפני עצמה?

אני מסתכלת בפני עצמי, פני עצמי לא מסתכלות בי חזרה. למה תמיד שפופה? למה באוטומאט? הגבות תמיד מרוכזות בעצמן, מכונסות בזעף.  למה תמיד קרירה להכביד?

ומה זה הקור

הטיפשי בכתף שמאל, למעלה? אה כן, מ.ש.ל