סבתא משחילה את מכונת התפירה לאט מדי ודמעות מכאיבות לי בגרון. קשה לי לעמוד ולבלוע בדיוק עד כמה הקיום שלי דל. קשה לי הכל. קשה לי לבלוע את סבתא.

אני רק רוצה לא להיות שם, ואפילו לא בירושלים.

בכל החלונות כבר לילה והמכונה קולנית ושיטתית. רק אצלי בוקר לא תכליתי בניו יורק. רק אני וחמישים ניצבים אמריקאים חולפים וחולפים על פני התפאורה. במצלמה רואים אותי קלילה ומהלכת, ואת חלונות הראווה ברקע כי אני הראווה המרכזית. אני ראווה, מרכזית אני. יפה עם שיער שמדגיש מותניים ועיניים שמחמיאות לאצבעות ארוכות. אני מצליחה להשחיל ולהיות מושחלת. אני מתומצטת ושקטה. הכל מוקצב ויפה ואני ראויה, ראויה אני ויפה.

סבתא מסיימת באלף שאלות של כמה ולמה, והאם את זה אני כבר יודעת. אני עונה לה בעיקר תודה ובראש אני מזמינה טקסי צהוב.