היום היה לא טוב. הוא התחיל קצת ונגמר המון ובשום שלב לא היה בדיוק מספיק.
לא קיבלתי היום חיבוק. ממש שום חיבוק. רציתי חיבוק מאוד ספציפי.
היום שמעתי מישהו אומר שאין בעברית מילים נרדפות, שעברית היא שפה קדושה ואף מילה לא מיותרת. רציתי למחות אבל בראש שלי היו רק צמדים-צמדים והרגשתי מיותרת בעצמי. קצת בלבל אותי שאין לי נרדף, רציתי למחות במיוחד על זה.
אני אוהבת ניואנסים ואוהבת מילים, אבל אולי אם היו לי קצת פחות יכלה להיות לי משמעות.
מה גם שלא לכל דבר משמעותי יש זכות קיום. לרוב צריך הרבה סקס-אפיל כי התחרות קשה וכל הדברים משמעותיים וכולם רוצים להתקיים, (כנראה בשביל החיבוקים) אז הם מסתדרים בתור ומתפקדים, כל הדברים - משמעותיים יותר ופחות - ובסוף זה לא משנה כי רק היפים שורדים.
בראש שלי זה קצת שונה כי אין סינון קפדני. כל הדברים מסודרים בזוגות - החיוך ההוא ולימון חמוץ, מייל שכתבתי למורה לאזרחות פעם והלק הוורוד מדי שקניתי מזמן, ה"א הידיעה וצעיף שתפרו לי, טיעון ישן שחזרתי בי ממנו ושמלה שקניתי במחיר מציאה ובינתיים מוכיחה את עצמה, אם כי קצרה. וכהנא וכהנא זוגות וזוגות. ולכל אחד, כדרכו של עולם, צאצאי פרטים, בוכים וצווחים לי בראש בצווחות כפולות, ומשתכפלים. שלם הוא סך חלקיו בכפוף לתקנון הצרכנים וביחס לזמן מחצית החיים של חומר, נקרא לו S.
בכל צמד כזה יש לפחות דבר אחד מיותר. אבל במקום להתבטל הוא דווקא מתרווח בתודעה שלי, תופס שטח משמעותי שאולי יכל להכיל משמעותיות. או סקס אפיל.
ורק חיבוק יכול קצת... לעשות לי 'אחח' כזה, להשתיק טוב טוב.
רק חיבוק, נראה לי. ואז די.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Endless Metaphor