קיימת בי נטייה שפלה לרצות להיות חפץ, מוגבל מטבעו בתנועה ושלול זכות בחירה.

בעלי החפץ רשאי להיות הוא, היא או הם או הן, ובלבד שיהיה עדין ובעל אורח רוח.

אף אחד לא נוטש קניין, אולי זו הסיבה. להיות של זה יותר מלהיות עם.

באופן דומה חברה אמרה לי לא מזמן שאני הנהגת היחידה שהיא מכירה שנכנסת לרכב ומיד חוגרת, לפני הכל. אולי, מעגנת את הקיום, לוכדת את ההווייה בקליק. אולי קלישאונת אחרת. מה שכן, קליק.

כשאני נכנסת לחדר אני מתבייתת על קן שייכות פוטנציאלי, חיוך או בוקר טוב, מחפשת חיבה בקמטי כפות ידיים, גדולות ככל האפשר. אני מתכווצת לכדי מטפחת רקומה, מתקערת לכדי אגרטל. משתננת לארבע כמו מזלג.

לא אכפת לי להיות מורגלת בשגרה, לא אכפת לי להיות יחידה.

כן אכפת לי להיות עיקרית, כן אכפת לי להיות בהישג יד.

לא אכפת לי לישון רוב היום

כן אכפת לי שבשאר הזמן אהיה ערה ככל האפשר.