בזמן האחרון אני שומרת סוד באיזו קטנוניות ילדותית.

הנה אני תולשת, הנה אני מספרת, הנה הנה הנה-הנה,ולא ולא.

אני חמודה, היא אומרת לי. שאני חמודה. אני חמודה. אבל מה תעשי שנה הבאה. לא שאני, אני מרגישה אחריות, אני אוהבת ואכפת לי. את חמודה. לא נורא שאת לא עושה כלום בשנה הבאה. חפשי ת'צמך. לא נורא שהפסיכומטרי שלך, אני הרי יודעת כמה פוטנציאל... נו, כמה קיבלת? לא מתאים לך ככה, יעל, לא לספר...

ואני אדבר על מזג האוויר ועל מצבי צבירה ועל אבקנים. רק לא על, האמת. 

האמת שנרשמתי. נרשמתי.

אני כן יודעת. בא לי לרקום את זה על סרט הראש הזה שלך, או לצרוב את זה על העור החשוף. לא עקרוני של מי. אני כן יודעת. את תהיי בניו יורק, ואני  אהיה קיימת. כי נרשמתי.

לאוניברסיטה העברית, ללמוד סוציולוגיה ואנתרופולגיה. נרשמתי לעברית. מילים לועזיות ארוכות, תורות ותרבויות, תזות. אני קיימת. פאק איט.

למה אני לא מספרת? כי אני מתביישת. שזה לא כלכלה, ולא משפטים ולא פסיכולוגיה. אני מתביישת שזה לא קלינאות תקשורת.

שלושה שבועות אני יודעת. אולי יותר.

וכולם שואלים, זו תקופה כזו. זה באוויר.

לא ספרתי להכי קרובים והכי חשובים.

לא ספרתי לה, שהיא חברה טובה ומורה ומודל כאוטי יפה שאני רוצה לרצות.

נרשמתי. לא ספרתי. סוציו. אנתרו. חפשי ת'צמך. לוגיה לוגיה. עברית. 'קיימת-מתביישת, לא ספרתי שנרשמתי . פאק איט, לוגיה.