כמעט כל בוקר אני רואה את מרים בדרכי לגן, בדרכה לבית הספר, על האוטובוס.

קלטתי את שמה לפני כמה חודשים כשילדים לעגו לה: האכזריות שלהם הילכה עליי איימים והיא מצידה חייכה וניסתה לזרום, ניכר שהתלבטה אם זה כשר להנות מהיחס, והם לוליינים מקצועיים, מתגרים בה ומתעלמים לסירוגין, משתדלים לא להגזים עד שבוחרים להגזים לגמרי.

אני ישבתי והתלבטתי, יפת נפש - אם מתי ואיך. והשתפנתי, כצפוי.

בחורה מכוערת מרים הזו, מכוערת באמת. כשאני רואה אותה מתעורר בי צורך למצוא בה תו של חסד, לאתר חן סמוי. ולא עולה בידיי - לא חן ולא חסד.

היא רזה-גבוהה, לא כמו חצב ולא כמו פנס רחוב ולא כמו עיפרון ואפילו לא כמו עשב שוטה: יותר כמו מוט ברזל חלוד, מאלה שמוצאים נטועים עקומים באדמה בקרבת בניינים ישנים מאוד - שפעם הייתה לו תכלית (כעמוד תווך של גדר, או כזה שבעברו הרחוק היה מחוברים אליו חבלי כביסה וכד') ועכשיו עומד מזדקר-מיותר ואף אחד לא טורח, רק הולכים מסביב ומשתדלים לא להסתכל במפגע האסתטי לזמן ממושך, שלא לחוש חובה ולא להרוס את הבוקר.

עינייה שקועות וקטנות, ממצמצות. רחוקות. ביניהן חוצץ אף איום, ניצב ונוכח ולא מתפשר ולא מתעדן. ביש מזל שקשה להתרגל לצורתו ולמימדיו. ועל האף עוקץ- פירור אירוניה כסוף - נזם קטן, מעורר חמלה. כשהיא מנסה להתקרב היא רק מתרחקת. זה בכלל לא מצחיק.

היא מדברת מעט, לא ברור אם זה לטובתה או בעוכריה. שיערה אסוף בפקעת בזווית של 90 מעלות למצחה המצער, קצר להכביד וכפוף כזה. אוי.

ואיך היא מתלבשת. מרים, באמת. באמת מרים. באמת? כשאת מנסה להתקרב את רק מתרחקת.

היום נתקלתי במקרה בבת השירות בבית הספר שלה ונזכרתי בה פתאום, בשמה, ושאלתי. היא סיפרה שהיא אכן אומללה- לא מודעת ומאוד מתאמצת, עלובה ונלעגת. כפי שחשדתי היא כנראה סובלת גם מלקות שכלית קלה, אולי מה שקוראים לו פיגור סביבתי. גם כסף אין להם בכלל.

דמיינתי איך היא ניגשת לאמא שלה, האיומה קשת היום, וביקשה כסף לנזם. בטח חיפשה ומצאה מקום בו מחוררים בזול: 15 ש"ח, לא כולל חיטוי. חשבה שזה מה שיקרב אותה ונמצאה מורחקת. אולי אמא אמרה למרים שאי אפשר כרגע להרשות וכנראה שאז מרים התעקשה והתחננה: "לכל הבנות..."/"רק אני לא..."/"אמא מניאקית!"/"לא אבקש יותר, מבטיחה". היה לה חשוב. ולו רק היא ידעה...

וכשצחקו עליה פחדתי שיצחקו גם עליי. מי אני, הכפופה, לעומת הקבוצה? ילדים שלא מחוייבים לטאקט בסיסי, חזקים על חלשים, לעגנים.

ישבתי יפת נפש בהירהוריי, קוראת לדברים בשמות וממיינת לקטגוריות. מתכננת ומסתמסת, קוראת ואוטמת באוזניות את הלא-רלוונטי, הולכת מסביב. כשאמרו מה שאמרו ישבתי בקצה המושב.

אני מתלבטת ומרים מחייכת ומנסה לזרום ורק מתרחקת.