אם הייתי קיבוצניקית אולי הייתי נתפסת קצת פחות מתאמצת תמיד,

אולי הייתי בכלל נינוחה.

ותחושת הקולקטיביות-כמנגנון-הדחקה אולי הייתה דווקא מבורכת ומשמעותית במקום להיות סתם פחדנית-

כי המטרה שהייתי מזדהה איתה הייתה סוף סוף שלי.

ובכלל לא היה שלי, וזה מרגיע בפני עצמו.

וכולנו היינו היינו -הך בקיבוץ שלי

והאשליות האוטופיות שלנו יכלו לממן, במקום ההורים שלי, את ארון הבגדים שלי, שהיה אולי לובש צורה של מכלול ערכים ולא גיבוב בדים זר. 

יכולנו להיות אחים ושותפי סוד, החברים ההיפותטיים בקיבוץ התאורטי המדובר.

יכולנו לברוא סדר יום חלופי, חיצוני לעולם. ולא הייתי מרגישה צורך להיות במרכזו, ובראש מעייניו.

כי הכל היה פשוט: בראש חושבים, במעיין טובלים.

אין עולם, ואין מרכז. כמעט ואין להיות.

והייתי עובדת באמת-

אף פעם לא עבדתי באמת.

בקטיף של הדרים

או בתיקון גרביים

או בחליבת עיזים....

חבל רק שאני קפיטליסטית ורציונלית כזו,

שמכירה גם בתחושות הבטן ובנטיות הכיס, בגאווה. לא רק בחלומות רחוקים.

עריצותם של החשקים ושפיפותם של האידאלים.

התאווה מעסיקה עושקת של הערכים, שעובדים בשבילה רק כשזה עוד משתלם.

עיזים כבר לא יהיו לי.