כמעט כל בוקר אני רואה את מרים בדרכי לגן, בדרכה לבית הספר, על האוטובוס.

קלטתי את שמה לפני כמה חודשים כשילדים לעגו לה: האכזריות שלהם הילכה עליי איימים והיא מצידה חייכה וניסתה לזרום, ניכר שהתלבטה אם זה כשר להנות מהיחס, והם לוליינים מקצועיים, מתגרים בה ומתעלמים לסירוגין, משתדלים לא להגזים עד שבוחרים להגזים לגמרי.

אני ישבתי והתלבטתי, יפת נפש - אם מתי ואיך. והשתפנתי, כצפוי.

בחורה מכוערת מרים הזו, מכוערת באמת. כשאני רואה אותה מתעורר בי צורך למצוא בה תו של חסד, לאתר חן סמוי. ולא עולה בידיי - לא חן ולא חסד.

היא רזה-גבוהה, לא כמו חצב ולא כמו פנס רחוב ולא כמו עיפרון ואפילו לא כמו עשב שוטה: יותר כמו מוט ברזל חלוד, מאלה שמוצאים נטועים עקומים באדמה בקרבת בניינים ישנים מאוד - שפעם הייתה לו תכלית (כעמוד תווך של גדר, או כזה שבעברו הרחוק היה מחוברים אליו חבלי כביסה וכד') ועכשיו עומד מזדקר-מיותר ואף אחד לא טורח, רק הולכים מסביב ומשתדלים לא להסתכל במפגע האסתטי לזמן ממושך, שלא לחוש חובה ולא להרוס את הבוקר.

עינייה שקועות וקטנות, ממצמצות. רחוקות. ביניהן חוצץ אף איום, ניצב ונוכח ולא מתפשר ולא מתעדן. ביש מזל שקשה להתרגל לצורתו ולמימדיו. ועל האף עוקץ- פירור אירוניה כסוף - נזם קטן, מעורר חמלה. כשהיא מנסה להתקרב היא רק מתרחקת. זה בכלל לא מצחיק.

היא מדברת מעט, לא ברור אם זה לטובתה או בעוכריה. שיערה אסוף בפקעת בזווית של 90 מעלות למצחה המצער, קצר להכביד וכפוף כזה. אוי.

ואיך היא מתלבשת. מרים, באמת. באמת מרים. באמת? כשאת מנסה להתקרב את רק מתרחקת.

היום נתקלתי במקרה בבת השירות בבית הספר שלה ונזכרתי בה פתאום, בשמה, ושאלתי. היא סיפרה שהיא אכן אומללה- לא מודעת ומאוד מתאמצת, עלובה ונלעגת. כפי שחשדתי היא כנראה סובלת גם מלקות שכלית קלה, אולי מה שקוראים לו פיגור סביבתי. גם כסף אין להם בכלל.

דמיינתי איך היא ניגשת לאמא שלה, האיומה קשת היום, וביקשה כסף לנזם. בטח חיפשה ומצאה מקום בו מחוררים בזול: 15 ש"ח, לא כולל חיטוי. חשבה שזה מה שיקרב אותה ונמצאה מורחקת. אולי אמא אמרה למרים שאי אפשר כרגע להרשות וכנראה שאז מרים התעקשה והתחננה: "לכל הבנות..."/"רק אני לא..."/"אמא מניאקית!"/"לא אבקש יותר, מבטיחה". היה לה חשוב. ולו רק היא ידעה...

וכשצחקו עליה פחדתי שיצחקו גם עליי. מי אני, הכפופה, לעומת הקבוצה? ילדים שלא מחוייבים לטאקט בסיסי, חזקים על חלשים, לעגנים.

ישבתי יפת נפש בהירהוריי, קוראת לדברים בשמות וממיינת לקטגוריות. מתכננת ומסתמסת, קוראת ואוטמת באוזניות את הלא-רלוונטי, הולכת מסביב. כשאמרו מה שאמרו ישבתי בקצה המושב.

אני מתלבטת ומרים מחייכת ומנסה לזרום ורק מתרחקת.

איזה מנגנון עדין גורם לזרת להזקף כשאוחזים בספל קטנטן מחרסינה? (או הרבה סוגים אחרים של ספלים לצורך העניין, ואז השאלה מחודדת וחשובה פחות).

is it מודעות עצמית של נשים קטנות? כמוני, כמו מי שיושבת עכשיו לפני באוטובוס, שאני רואה לה רק את קצה התלתלים? נשים קטנות סטייל בת', או כל האחרות, שלא מתו. חוץ מג'ו(זפין) שבטח הייתה מתנגדת ומחליטה שפמינסטי יותר להוריד את כל התה כמו שוט, באחיזה גסה, כמו חוטב עצים שעבר עליו יום קשה ביער או שוחט שיותר מדי פרות קדושות הסתכלו לו בלבן של העיניים. בסוף התחתנה עם אקדמאי - הכי לא פמינסטי (גם אם סקסי). אז מה היא רוצה מהזרת שלי?

יכול להיות שזה פשוט נוח יותר, פיזית, כשאוחזים. שזה מאזן שם משהו, אולי זה קשור למרכז הכובד של כף היד, אם אמנם יש לה כזה.

אולי זו רק מוסכמה חברתית שמקורה בנסיכה שכוחת מרות ממאה-טיפשעשרה כלשהי, שהייתה לה זרת עקומה שלא הסתדרה במערך האחיזה. התחילה טרנד, זה תפס והשאר היסטוריה.

הזמזום הקיומי לא נפסק גם בגיל 30, איימו עליי היום. אפילו גובר ביחס לתחומי האחריות. לא בטוחה שאני מרגישה מאויימת.

אני די בטוחה... שאפשר לסיים כמעט כל משפט.

גם כשהשורש.... רקוב והכוונה ארעית ולא מתכוונת.

לא קשה. קלי קלותה. בלי ידיים!

יש הרבה מנגנונים, אפשר לכבות אותם בשנת לילה טובה.

אפשר בדרכים נוספות שעוד לא חקרתי.

להיות מאוד ספציפיים לא פוגע בנו בצורה ישירה, אבל יש הרבה פגיעה עקיפה. אני לא צריכה להגיד לך, אתה ילד גדול ויודע לבד.

צריך לחשוב בגדול, בסדר גודל גלובלי וקוסמי ואינסופי. זרת קופצת זה נחמד ויפה, אבל הזמזום מזמזם וכמה קוראים את חושבת שתוכלי להביא לכאן כדי לשתות איתך תה? בייחוד שכ"כ חם בחוץ...

אמרו לי שנשים נמוכות זה יפה דווקא,

חמוד וקטן ועדין.

אני נמוכה, אבל גם שפופה לפעמים.

דימוי גוף זה נושא מעייף,

לא שאני עייפה. ההפך.

צריך להגיד תודה על מה שיש.

המים שפותים

והאדים מחרחרים לי לבוא

אני שפוטה מסוג אחר,

או בעצם מאותו סוג 

                                              חליטה והחלטה למשל, לכאורה רחוקים

                                              ובפועל הכל דומה - מבשיל ומבעבע

                                               מאותו סוג

ופה צריך לבוא איזכור

לדבר יחיד שאיננו דומה לכלום

אז אם אטבול את השקיק...

                                         ואשקשק עם הכפית...

                                                                         אולי בסוף אמצא,,,,,,,,,,

                                                                          איזה חיוך גברי מפעם,

                                                                           או מבע מתפשט 

                                                                           או חספוס אצבעות מתוק-מנחם,

                                           ליטוף 

                                            בפנים 

                                             הירך

ואז בתנועה כזו עם היד של

אויש נו, באמת.

אני מבטלת כזבי כזבים

נהיית לי פנטזיונרית, ילדה?

מה יש בתה הזה, תגידי?

יבוא, יבוא

לא יבוא, לא יבוא

אפשר כמעט להבטיח שזה אחד מהשניים