קיימת בי נטייה שפלה לרצות להיות חפץ, מוגבל מטבעו בתנועה ושלול זכות בחירה.

בעלי החפץ רשאי להיות הוא, היא או הם או הן, ובלבד שיהיה עדין ובעל אורח רוח.

אף אחד לא נוטש קניין, אולי זו הסיבה. להיות של זה יותר מלהיות עם.

באופן דומה חברה אמרה לי לא מזמן שאני הנהגת היחידה שהיא מכירה שנכנסת לרכב ומיד חוגרת, לפני הכל. אולי, מעגנת את הקיום, לוכדת את ההווייה בקליק. אולי קלישאונת אחרת. מה שכן, קליק.

כשאני נכנסת לחדר אני מתבייתת על קן שייכות פוטנציאלי, חיוך או בוקר טוב, מחפשת חיבה בקמטי כפות ידיים, גדולות ככל האפשר. אני מתכווצת לכדי מטפחת רקומה, מתקערת לכדי אגרטל. משתננת לארבע כמו מזלג.

לא אכפת לי להיות מורגלת בשגרה, לא אכפת לי להיות יחידה.

כן אכפת לי להיות עיקרית, כן אכפת לי להיות בהישג יד.

לא אכפת לי לישון רוב היום

כן אכפת לי שבשאר הזמן אהיה ערה ככל האפשר.

היום היה לא טוב. הוא התחיל קצת ונגמר המון ובשום שלב לא היה בדיוק מספיק.

לא קיבלתי היום חיבוק. ממש שום חיבוק. רציתי חיבוק מאוד ספציפי.

היום שמעתי מישהו אומר שאין בעברית מילים נרדפות, שעברית היא שפה קדושה ואף מילה לא מיותרת. רציתי למחות אבל בראש שלי היו רק צמדים-צמדים והרגשתי מיותרת בעצמי. קצת בלבל אותי שאין לי נרדף, רציתי למחות במיוחד על זה.

אני אוהבת ניואנסים ואוהבת מילים, אבל אולי אם היו לי קצת פחות יכלה להיות לי משמעות.

מה גם שלא לכל דבר משמעותי יש זכות קיום. לרוב צריך הרבה סקס-אפיל כי התחרות קשה וכל הדברים משמעותיים וכולם רוצים להתקיים, (כנראה בשביל החיבוקים) אז הם מסתדרים בתור ומתפקדים, כל הדברים - משמעותיים יותר ופחות - ובסוף זה לא משנה כי רק היפים שורדים.

בראש שלי זה קצת שונה כי אין סינון קפדני. כל הדברים מסודרים בזוגות - החיוך ההוא ולימון חמוץ, מייל שכתבתי למורה לאזרחות פעם והלק הוורוד מדי שקניתי מזמן, ה"א הידיעה וצעיף שתפרו לי, טיעון ישן שחזרתי בי ממנו ושמלה שקניתי במחיר מציאה ובינתיים מוכיחה את עצמה, אם כי קצרה. וכהנא וכהנא זוגות וזוגות. ולכל אחד, כדרכו של עולם, צאצאי פרטים, בוכים וצווחים לי בראש בצווחות כפולות, ומשתכפלים. שלם הוא סך חלקיו בכפוף לתקנון הצרכנים וביחס לזמן מחצית החיים של חומר, נקרא לו S. 

בכל צמד כזה יש לפחות דבר אחד מיותר. אבל במקום להתבטל הוא דווקא מתרווח בתודעה שלי, תופס שטח משמעותי שאולי יכל להכיל משמעותיות. או סקס אפיל.

ורק חיבוק יכול קצת... לעשות לי 'אחח' כזה, להשתיק טוב טוב.

רק חיבוק, נראה לי. ואז די.

סבתא משחילה את מכונת התפירה לאט מדי ודמעות מכאיבות לי בגרון. קשה לי לעמוד ולבלוע בדיוק עד כמה הקיום שלי דל. קשה לי הכל. קשה לי לבלוע את סבתא.

אני רק רוצה לא להיות שם, ואפילו לא בירושלים.

בכל החלונות כבר לילה והמכונה קולנית ושיטתית. רק אצלי בוקר לא תכליתי בניו יורק. רק אני וחמישים ניצבים אמריקאים חולפים וחולפים על פני התפאורה. במצלמה רואים אותי קלילה ומהלכת, ואת חלונות הראווה ברקע כי אני הראווה המרכזית. אני ראווה, מרכזית אני. יפה עם שיער שמדגיש מותניים ועיניים שמחמיאות לאצבעות ארוכות. אני מצליחה להשחיל ולהיות מושחלת. אני מתומצטת ושקטה. הכל מוקצב ויפה ואני ראויה, ראויה אני ויפה.

סבתא מסיימת באלף שאלות של כמה ולמה, והאם את זה אני כבר יודעת. אני עונה לה בעיקר תודה ובראש אני מזמינה טקסי צהוב.

קור דק מתרכז בנקודה גבוהה בכתף השמאלית ומוריד ניצב למרכז הגב התחתון, בו מתפשטות אדוות דומות.

החלון סגור, המחשוף לא. מ.ש.ל.

לכל הקיים יש סיבה ובאותו מובן טכני לכל דבר יש גם ייעוד. לא בקטע רוחני, יותר כמו רכבת. תחנת מוצא, יעד, פסים ואיחורים מוסברים, גם אם לא מוצדקים. תהליך.

אורך, גם אם קצר. קיום, גם אם עלוב.

אני לא מסכימה איתי. לא הכל רכבת. יש ויש ולא כדאי להכליל. הדבר הראשון שאומרים על כל קביעה היא שאסור להכליל. בד"כ מי שפותח בטיעון כזה ממשיך ומדרדר, טכניות בטיעונים מלאי תשוקה היא משענת קנה רצוץ. האיסור הגורף להכליל הוא לא הכללה בפני עצמה?

אני מסתכלת בפני עצמי, פני עצמי לא מסתכלות בי חזרה. למה תמיד שפופה? למה באוטומאט? הגבות תמיד מרוכזות בעצמן, מכונסות בזעף.  למה תמיד קרירה להכביד?

ומה זה הקור

הטיפשי בכתף שמאל, למעלה? אה כן, מ.ש.ל