כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.....כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ.

ניצבת מול, נפלא ממני.

לא רחוק הוא, כי קרוב.

קרוב בפי, קרוב בלבבי.

לעשותו?

זו פרשת השבוע.

מה צו היא לי?

כל שעקום מתיישר.

חגורת הכתפיים שלי, הכפיפות. היעדר החיוך.

חן בא בקופסאות של קורנפלקס

התמתחנה,

התיישבנה על המדף

תיכף יבוא מר דארווין (או דומיו) ויבחר

לתומי חשבתי

קטגוריאלית, לא היררכית.

חזות וחזה וכזו וכזה

תלבשי ככה, תתפשטי ככה

(כל אחד אומר משהו אחר

אבל כולם אומרים לי

ועליי

ואליי)

וזה שאמור להגיד איתי -

במקרה אשכנזי -

אינו בנמצא.

נסע.

ואבא, ואמא

מתקשרים לשאול לשלומי

אני אומרת פחות ככל האפשר

כדי לא לשקר

בעצם די נורא פה

בעצם אני די מפונקת

ושדים ושקרים והגמוניה

והפנים שלי

וקצות האצבעות שלו - קופאות בציפייה לחורף של אילינוי -

שכבר לא ימללו זוויות גופי

זה הכל תירוצים

אני לא מאושרת ואין לזה סיבה.