ולך, השני (לא התלוצצתי, מדי שעה בשעתה) יש לי דברים להגיד.

עכשיו יוצא הסרט הזה, החדש, טיפשים ללא הפסקה, שמזכיר לך את פעם. רצית לראות אותו עם גדי.

בת הדודה איה מסתגלת ללימודים באוניברסיטה, עדיין לא אוהבת סוציולוגיה בניגוד למה שאתה חושב שהיא צריכה לאהוב.

הלקוח ליאור ממשיך להציק, הוא אף פעם לא מסיים.

אמא שלך, אבא שלך. האתר שאתה בונה, הוויכוח שלך בפייסבוק, עם חרדים, עם טבעונים.

הכל, כל הדברים שנקטעו. כל הדברים שכבר לא אדע.

אתה ממשיך בלעדיי, להתקיים במקביל עליי. באמת כמו קווים מקבילים, באמת כבר לא ניפגש. באמת תנסה לא לחשוב עליי, כנראה שגם תצליח.

אני כאן.

אני כאן.

אני כאן.

אני כאן ואתה בתוך הראש שלי. כל קורותייך עדיין מסופרים במקצב תופים, באזניי. כל השטויות שלך, אלוהים. המון שטויות.

כבר לא אצחק מ"טיפשים ללא הפסקה". זה סרט דבילי, אבל מצחיק. האם בכלל אראה את השני?

די, איזה שלשול מילים. שלשול מילים, הכל מתמזג לי.

אני לא מצליחה לעצור את השטף הזה. הניסיון להפוך אותו לחוויה אסתטית, ניסיון שאני מודעת אליו רק עכשיו, בשעת הכישלון, כבר מייאש ממש.

מה אסתטי בזה, מה? מה התועלת?

מי נפרד מאוהב?

אני מפחדת שלא יהיה אחר. אני מפחדת שלא יהיה אחר. אני מפחדת שלא יהיה טוב יותר.

כל יום, כל שעה פוסט חדש. כל הזמן, אני לא מרפה.

זה מעין נובע.

זו סובלימציה.

כי מה שבאמת יש לי להגיד לא מופנה "אליכם" הדמיוניים, גם לא אליי.

אז אעמיד פנים שאף אחד מאיתנו, מאלה שנקלעו לכאן במקרה וממני, השפויים השפויות, לא נמצא כאן.

נשמור על דממת אלחוט. נפנה את השאלה למי שצריך לספק את התשובות. הנה, כך:

מה השתנה? מה גורם לכך ששבוא אחד אתה אומר לי שאתה עשוי להתאהב בי, שלא הרגשת כך כלפי אף אחת במשך שנים, שאתה רוצה בי וצריך אותי, שעולמך ערוך ומחשבותיך רחבות, שלא אדאג,

ואז, שבועיים אחרי,

אני כאילו לא קיימת. כל כך הרבה דברים אחרים מעסיקים ומעניינים אותך הרבה יותר. אתה לא רוצה לפגוע בי או לאכזב אותי וכל שאר הקלישאות, מהמעט שאמרת. אבל לא ענית על השאלה הגדולה ביותר- הסיכונים היו ידועים לך מראש, ועסוק היית תמיד, משום שאתה אדם עסוק בהוויתך. מה השתנה?

אני לא השתנתי, אז למה חדלתי להיות 'כה קסומה' בעיניך, לפרפר בך פרפרים? טירוף. טירוף.

זו העצה שקיבלתי.

אני לא מאמינה שנפרדתי ממישהו שאוהב אותי. אני לא מאמינה.

יש מאפייה בשוק מחנה יהודה, ששמה מרציפן.

שם נפער לו שער גן עדן, בין אדי המאפים הטריים, מבעד לשוקולד הנוטף (בחיי שנוטף).

ואני בכלל לא בחורה של בצק. אני לחלוטין יכולה לחיות על חלבונים. 

אבל לאחרונה רגליי לוקחות אותי מעצמן כל אימת ש. ובכן, בעצם, כל הזמן. פעמיים בשבוע לפחות. זה גם 5 דקות מהבית, כך שלא כרוך בזה שום מאמץ.

הרוגעלך, אותו מאכל כמעט-שטייטלי משמים שרבים הם המפקששים בהכנתו (קשה, יחס לא נכון בין בצק לשקולד ויבשושי), הסתבר שיש לו צורת קיום מופלאה (בחיי שמופלאה. אתם מוכרחים לטעום) שם במרציפן. אידאה אפלטונית.

אלוהים, אלוהים. הם קטנים וחמי-עד. הם רכים כמו שום דבר אחר. אוקיי, זה נשמע כמו הגזמה. אז יש רכים מהם (דייסה? בוץ? אני בגשם?) אבל אין רכים כמוהם.

והטעם! מרגישים שיש שם משהו אחר. השוקולד הוא אחר, הבצק אחר. הכל עטוף ונימוח ונמס למגע לשון. 

והם קטנים ונהדרים, כמו רוב הדברים הקטנים. 

והם מנחמים, וזה העיקר.