מארק שאגאל
הקטע מוקדש לסבתי וסבי מצד אימי שיינדל ושמואל ואליק
ולסבתי וסבי מצד אבי גיטל ואריה ריינהרץ
מהעיירה בוליחוב
שלא זכיתי להכירם
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=742295&blogcode=12464439
רכס ההרים
עטור בתלתלים ירוקים צפופים, ומעל כל הירק הזה מתנשאים
שמים כחולים צלולים צלולים,
לְמַרְגְּלוֹת ההרים
שורת בתי עץ חד קומתיים.
בין הבתים הכהים על גגותיהם
האדומים, חצרות,
ובהן עצי תפוחים,
מולם – עוד
שורת בתים ובין שורות הבתים
זורם נחל שמימיו כה צלולים
עד שאפשר לראות את חמוקי האבנים שבקרקעיתו.
לא,
לא הייתי שם,
ואולי גם לא אהיה,
רק תמונת המקום כה ברורה
בהכרתי כאילו הייתי שם.
אבל הייתי
רוצה, הייתי
רוצה ולו במעט לחזור בזמן ולמרות ש'חייתי'
ואני חיה אותם כאילו הם
זיכרונותי שלי מתוך סיפוריה של אימי דודיי
ודודותיי המעטים,
הייתי רוצה לחזור ולחוש
את החיים האלה.
כשאני מחליטה
לטייל בדרך הראשית בשעות הערב של ימי שישי
אני שומעת את הזמירות,
רואה את נרות השבת הדולקים.
כשאני מטיילת שם בימים
שלפני הפסח אני רואה את התכונה והניקיונות
לקראת החג, נשים
רוכנות על ברכיהן מקרצפות בסבון משטחי
עץ, כאלה
שהיום קוראים להן פרקט,
שמלותיהן טבולות בקצף
והן שרות תוך כדי...
גם את חנות
הצעצועים של סבי השני אני יכולה לראות,
כאילו הייתי שם,
ואת הספרייה שהקים אבי
כאשר היה בן 16,
ספר לספר אסף עד שהייתה
לספריית השאלה לצעירי העיר.
כה מוחשיות
בדמיוני הדמויות,
הנה אני רואה את סבי בחליפת
חסיד שחורים ומגבעת הפרווה לראשו הולך
בניחותא לבית הכנסת
'סבא'
אני רצה אחריו,
ואני עוד ילדה,
אולי בת 9
אולי בת 10, שתי צמות ג'ינג'יות
ארוכות ארוכות ומתנפנפות,
שמלת פעמון בצבע תכלת אני
לובשת...
הוא
פונה לאחור: 'בואי
מיידלע' הוא
אומר לי באידיש,
עיניו טובות וחייכניות
מלמדות על ארשת הפנים הנעימה,
השלווה המסתתרת מאחורי הזקן
המעטר את פניו.
הוא מושיט את ידו,
אנו הולכים
יחד*, הסידור
מתחת לזרועו השנייה,
ואני מציקה לו בשאלותי:
'אני
יכולה ללמוד תורה?
למה בנות לא
לומדות בחדר?
מתי נעלה
כולנו לארץ ישראל?
מדוע דוד ברקו ודוד שמואל נסעו לארץ ישראל ואנחנו איננו
מצטרפים כולנו...'
וסבי,
מתאר לי את הארץ השוממה
ואומר:
'זה
זמנם של הצעירים,
גם אנחנו נגיע לשם,
אולי לביקור...'
אני 'נזכרת'
בטקס הפרידה של הצעירים
הנפרדים במעגלי ריקוד הורה בתחנת הרכבת
בדרכם לישב את ארץ ישראל.
לא בכי קורע
לב של משפחותיהם מלווה אותם אלא שמחה
וריקודים עד עלייתם לרכבת והתרחקותה
האיטית משאירה אחריה רק ענן אפור...
לפעמים אני
כל כך מתגעגעת לעיירה הזו,
משתעשעת ברעיון הנסיעה
לשם, לראות
את הרי הקרפטים,
לקטוף דובדבנים ביער
העבות...
אבל אני יודעת
שלא אסע. וכי
למה לקלקל את הזיכרונות והתמונות היפות
שנחקקו במוחי,
בתמונות שממון שרק כמה
מצבות שבורות מעידות על עברו המפואר?
והייתי רוצה
לספר לילדי על המקום,
לעקור ממוחם את תמונות
ההרס והאפר ולהעביר תחושות וריחות שאני
חשה,
כל כך הייתי
רוצה לקחת אותם לטייל בעיירה הזו
אבל איך?
* בראשית כב ו - וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו
בראשית כב יט - וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע
קטע זה מקושר לנושא 'לכל איש יש סיפור '
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=742295&blogcode=12464439
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
