לשוא -
משמע דמגוגית עד שיתאים
להשקפות הפוליטיות שלי.
הגדילו לעשות נציגי מפלגות
ערביות בכנסת שלא שכחו להזכיר לנו בהזדמנות
זו שישראל עלולה להיעלם ממפת ההיסטוריה
כמו בעבר. הם
לא מחמיצים הזדמנות להזכיר את היעלמות
ישראל. והם
מדברים כמובן בשם הדמוקרטיה בכנסת ישראל.
הויכוח איננו ויכוח עקרוני,
הוא הפך לויכוח פוליטי ,
במחיר 'כיפוף
ידיים' פוליטי
מוכנים צדדים להיקשר לצדדים הנוגדים את
ריבונותה של ישראל ובלבד שיינצחו בויכוח.
לימון
סחוט
הנה אמרתי –
הסיפור של קצב הוא לימון סחוט,
פני קצב כפי
שמופעים בצילומים שלו בתקשורת הם כפני
הלימון. - חמוצים.
והלימון הזה
כבר סחוט, ואי
אפשר לסחוט אותו יותר,
לא נשאר מיץ,
אפילו מיץ חמוץ לא
לא
תחרים
אם
באשר ל'מה
אומרים עלינו הגויים'
עסקינן,
אצא באמת מהמשפט המצוטט
בתקשורת :
“בשם
העקרונות הבסיסיים של חופש הביטוי,
שהאיחוד
האירופי
חולק עם
ישראל אנו מודאגים מההשפעה של חוק זה על
החופש של
אזרחי
ישראל ועל הארגונים הפועלים במדינה להביע
עמדות פוליטיות
אבל
קריאה לחרם היא בפירוש קריאה אלימה.
הקונוטציות
המקראיות ל'חרם'
הן
אלימות,
ראה
חוק
החרם והקונוטציות
האקטואליות לחרם גם הן אלימות.
חרם
נועד לנתק המוחרם ממקור פרנסתו.
להרעיבו,
לטעמי
זו אלימות.
זה
נהוג כנשק לא מלחמתי במלחמה,
או
במקום לוחמה,
אבל
הוא בהחלט אלים.
ואם
חרם נגד קבוצה באוכלוסיה שעדיין נחשבת
לריבונות ישראלית,
עד שיושג הסכם בר קיימא,
חל עליה החוק הישראלי,
ואיננו צריכים להתייחס
אליה כאל אוייב,
ולשים מקלות בגלגלי המשא
ומתן, שמא
נפעל כישראלים אנטי דמוקראטית בממשלה
שנבחרה באורח דמוקרטי.