כשאנו מוטרדים
מכל עבר בחדשות לא מלבבות,
לא תמיד יימשוך אותנו סרט
על אונס וקורבנותיו.
לפעמים אנו רוצים 'לצאת'
'להתבדר'.
לא תמיד נמצא את הכוחות
לראות עוד סיפור עצוב של קרבן ולרחם עליו.
אבל 'לא
רואים עליך'
הוא בהחלט לא כזה.
הסרט מרתק מתחילתו ועד
סופו. למרות
שהוא עשוי כמו דוקומנטארי,
שזור בעדויות וחוויות
שעוברות קרבנות אונס,
זה בעצם סרט שהגיבורות
עוברות בו תהליך והצופה עובר תהליך מקביל להן. האם
אין זה תפקידם הראשון של סרטים,
מחזות, האם לא לשם כך אנו קוראים ספרים?
התהליך שעוברות
הגיבורות עשוי לעילא,
בצורה מינורית אך מרתקת,
התהליכים שהן עוברות ברורים
לצופה, הם לא נאמרים במפורש, אנחנו מלווים אותן, כמעט שומעים את מחשבותיהן של הגיבורות,
ועל כך מגיעות כל התשבוחות
ליבגניה דודינה ורונית אלקבץ.
'ההשתתפות'
של הצופה בסרט היא
אוניברסאלית.
האוניברסאליות מתבטאת
בבדידות שחוות הגיבורות,
כל אחת ואישיותה,
כל אחת בדרך ההתמודדות שלה
ובקצב האישי שלה. גם אנו חשים
או נזכרים מתי נתקלנו באטימות של מוסדות,
בחוסר הבנה של אנשים,
בליגלוג כשאתה מתנהג או
מתבטא שלא ב'שורה
אחת' 'כמו
כולם', או
'מיישר
קו' ואיש
איננו מנסה לתמוך,
להבין,
לעזור.
אתה נתקל בחוסר מקצועיות,
מחליט להילחם,
או לוותר...
ולפתע אתה מבין. קרבנות אונס שעוברות דחייה שכזו חשות יותר ויותר בבושה,
באשמה,
עד שהן עלולות להסתגר גם
בפני הקרובים אליהן ביותר.
הסרט אמין
ביותר, לא
פסיכולוגיסטי,
והצופה עובר תהליך של הכרה
בבדידות הנוראה ביותר והיא הבדידות של
קרבנות אונס.
גדולתן של
הגיבורות הוא גם בכך שהאינטליגנציה שלהן,
ותחושת החופש והחיות שבהן
עוזרת להן כל אחת בדרכה למצוא עניין בחייה
המקצועיים ולחוש תורמות לחברה וכך 'לשרוד'
עד ל'תיקון'
המיוחל.
לשם האיזון, הייתי מצפה גם לביטוי של נשים שבזמן קצר יותר כן התגברו, שעיכלו את הטראומה, שהיא כבר לא מילאה את עולמן, שדחקו אותה לממדים הנכונים שלה, עיכלו אותה. למדו לחיות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
