את
חשיבותו של חינוך טוב, של בית ספר טוב ומורים עם נשמה יתרה אפשר
להבין מהקריאה בפוסט האחרון של רוזמרי.
אפשר
לחוש שם את היתרונות של חיים במדינה חופשית
כמו שלנו המרעיפה הזדמנויות גם על ילדים
החיים בסביבה לא תומכת,
מדכאת
ואפילו הרסנית עד כדי קיצוץ כנפיים.
הפוסטים של עדה ק'
והאזרח ד' מתארים
מציאות אחרת,
אצל
האזרח ד'* אני
חשה בזילות חיי אדם, אני חשה סגידה לחופש במדינה שכבר איננה יודעת לשים לו גבולות. עד
כדי הפקרות.
מהפוסט
של עדה ק'
אני
חשה את ניצול תחושת החופש בביקורתיות היתרה שפשטה בנו לאחרונה, כזו המציפה את התודעה שלנו בתיאורי מעשים שלא ייעשו לכאורה, עד כי אינני
יכולה לשאת עוד.
נמאס
לי מהקיטורים,
מההכפשות השכם והערב על סמך שמועות בלבד, מההכללות, מדיוני סרק על
סמך חצאי אמיתות, שלפעמים מסתפקים גם בפחות מזה ומהפריחים
בלונים עם ניחוחות לא נעימים על בני אדם,
מהשאירים
לקוראים,
למאזינים,
לצופים,
להשלים
את התמונה מדימיונם. הם לא
מחכים לבדיקה, אנשים חופשיים מנצלים בשם החופש הזה את החירות לפרסם
השלמות
מדימיונם הפורה ולפעמים הרע שלהם,
ברשתות חברתיות.
עליהום.
לינץ'.
מרוב
הכפשות,
מרוב
חצאי ידיעות וחצאי אמיתות שמשאירות
יותר מקום לדימיון מאשר לעובדות,
אני
כבר מונעת מעצמי מהדורות שלמות של חדשות.
מרוב
עצי סרק אינני נכנסת יותר ליער הזה שלחשושים
צורמים בוקעים
ממנו.
רק
זעקות הילדים מגיעות אלי,
ילדים
תמימים וזכים,
שרק
אתמול שרו,
רקדו,
צחקו
ונפלו
קורבן לחירות שהפכה להפקרות
בשם
החירות.
בשם
החירות כל אחד יכול לקנות, לתקן, לשפץ, לפזר,
לאכסן,
לנשום,
להקיא,
חמרים
מסוכנים.
להשתמש
בהם ללא פיקוח.
ואין
מי שייקח אחריות ויאמר 'עד
כאן'.
אין
מי שיגן,
שישים
גבולות.
* האזרח ד' http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=10163&blogcode=14024597
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
