קשה
לי להיפרד מהקטע
הקודם אבל
אני רוצה להקדיש את
הפוסט הזה לדודי האהוב ביל
קרביץ. הוא
פישקו מ'עלי
קיבוץ תל יצחק'.
ביל
קרביץ דודי האהוב , חבר
ילדות של אבי 'משם', הדוד
שמהווה השראה עבורי מיום עלייתו ארצה.
ביל, איש
ששרד את השנים הקשות של מלח"ע
השנייה בניסים , בעזרת
חסידי אומות עולם, ובעזרה
לאחרים, בהתחזות
לנוצרי, האיש
שידע להמציא את עצמו מחדש שוב ושוב, כי
אחרי "שעשה
עליה" לישראל, גם
כאן נתקל מחדש בקשיים למרות הרקורד המדעי
המשובח שלו.
אבל
תוך זמן קצר היווה מוקד עלייה לרגל לצעירי
מקום העבודה החדש שלו בארץ וגם
עבורי.
בזכותו גם
אני התחלתי לכתוב. הוא
עורך המאמר שלי.
עם
פרישתו, המאוחרת
יש לציין ממקום עבודתו שכן קשה היה
להיפרד מנכס כמוהו, שוב
המציא את עצמו מחדש ופתח בקריירת כתיבה, את
יצירותיו בחתימת השם פישקו אפשר למצוא
באתר העלון "עלי
קיבוץ תל יצחק". תל
יצחק = משואה כן? את
משואה הקים אחיו, כשזכיתי
לראות את אבן הפינה,לפרוייקט
הענק החשוב והקדוש הזה, זכיתי
ללוות אותו בהתפתחותו. את
קיבוץ תל יצחק, המשוייך
לתקופת חומה ומגדל הקים סניו עם אישתו
וקבוצת חלוצים. כי
מי שהיה בגיל הנכון בזמן הנכון התאפשר לו
לאחר שנות חניכה בתנועות הנוער הציוני
לעלות לארץ, הצעירים
יותר, דודי
ביל, ואבי, נתקעו
שם. את
שנות הנעורים והבגרות הם 'שרפו' שם.
וחשוב
לי לציין זאת, כי
בעקבות תנועות לאומיות באירופה, תנועות
הנוער ציוניותקמו
עוד בשלהי המאה ה 19, ובתחילת
העשרים כבר החלה הציונות המדינית,
כך
שזו טעות לדעתי לייחס את הקמת המדינה
לשואה,
שרק
הרסה תהליך טבעי שנרקם,
וכמעט
הרסה את המאבק הציוני.
להלן
הסיפור על הגלויה שנמצאה, בה
כותב ביל פישקו לאחיו סניו אביונה
ערב מלחה"ע
וכשכבר התחילו ההגבלות.
ביל
וסניו התכתבו אחרי מלח"ע
במשך שנים בשפה העברית, וכשהיגיע
ביל לארץ הוא היגיע עם עברית מצוחצחת
כדבעי.
סימן
חיים אחרון מהעבר הרחוק
מאת
פישקו
כמה זה טוב שהיהודים
נוהגים לעשות נקיון יסודי לפני פסח-חג
החרות. כך,
מתוך ערמת מכתבים מכל
קצוות העולם צצה לה גלויה קצת שונה שכנראה
התחבאה בה שנים רבות.
במבט מהיר זהיתי אותה.
זאת גלויה מברית המועצות,
מהבית !
ביד רועדת שלפתי אותה
מהערמה. את
הגלויה הזאת אני שלחתי מלבוב לקיבוץ
תל-יצחק,
לאחי ,סניו,
לפני 69
שנים,
ב1941.
מיד חזרו אלי זכרונות
מימים ההם.
כל-כך
הרבה השתנה מאז שהוא עזב את הוריו ואותי
כדי לעלות לפלסטינה (מדינת
ישראל טרם קמה).
ב 1939
רוסיה חתמה הסכם ידידות
עם גרמניה וכך אפשרה להיטלר לתקוף את
פולין,לפרק
אותה לשני חלקים ולנהל מלחמה נגד צרפת
ואנגליה. העיר
לבוב מצאה את עצמה תחת שלטון הסוביטי.אחד
מהאיסורים הראשונים שפורסמו ע"י
השלטון החדש היה איםור של פעילות ציונית
כלשהי. ראשי
התנועות הציוניות בעיר נאסרו ונפתחו
משפטי ראווה נגדם.
לכן שליחת גלויה כזאת לא
היה דבר קל ומה בכך.
כבר ארבע חודשים
אין לנו שום ידיעה מסניו.
עד כה הוא היה שולח גלויות
עם ידיעות קצרות על עצמו ו משפחתו הצעירה.
הגלויות היו מגיעות באיחור
אחרי שעברו צנזורה של האנגלים ושל הרוסים.
הוריי ואני היינו מודאגים
מחוסר ידיעה כל שהי מסניו,
מהקיבוץ.
הוחלט לשלוח גלויה בדואר
הממשלתי, למרות
שפחדנו מחקירה ואולי מאסר.
בימים ההם הייתי
בן 18,ידעתי
לקרוא ולכתוב ברוסית ולכן המשימה הזאת
נפלה עלי. כדי
לרכוש גלויה ריקה הלכתי לסניף המרכזי של
הדואר. נכנסתי
לאולם ענק קצת חשוך שבו לפני המלחמה פעלו
הרבה אשנבים.
עכשיו בפינתו הכי רחוקה
מהכניסה פעל רק אשנב אחד.
לפניו עמד תור ארוך של
אנשים .תור
דומם ,האולם
הריק והחשוך והתור הדומם הלחיצו אותי.
בראשי רצה השאלה מה יקרה
אחרי שאבקש גלויה ובול לפלסטינה,
האם ישאלו שאלות יחקרו
אותי? שאלתי
בלחש את האחרון בתור האם זה התור לקניית
בולים וגלויות.
קצת מפוחד הצטרפתי לתור.
היגעתי לאשנב.
בגרון חנוק בפחד ביקשתי
גלויה ובולים לפלסטינה.
הפקידה הודיעה לי שהיא
חייבת לבדוק בספר איזה בול עליי להוסיף
לגלויה. המתח
בי גדל ככל שזמן "החיפוש"
התארך.
אחרי,
מה שנדמה היה לי זמן בלי
קץ, הפקידה
הושיטה לי גלויה עם בול נוסף במחיר מאוד
נמוך. שלמתי
בעדה ומאושר רצתי הביתה.
כדי להקשות לשלטונות בחיפוש
(הצפוי
על ידינו) אחרי
שולחי הגלויה השמשתי בשם בדוי של השולח
ושל הרחוב. רק
מספר הבניין והדירה הם הנכונים.
בצד השני של הגלויה אבא,
אשר לפני המלחמה תמיד כתב
לאחי בעבת, הפעם
כתב ביידיש. הוא
בקש והתחנן לקבל ידיעה כלשהי מאחי.
אמא ואני הוספתי כמה מילים
בפולנית, כפי
שניתן לראות למטה:
אחרי שכל אחד כתב מה
שרצה, יצאתי
לרחוב והכנסתי את הגלויה לתבת הדואר הכי
רחוקה מביתינו.
לא האמנתי שהגלויה תגיע
ליעדה.
לפי תאריך בתוך
חותמת הדאר הסוביטי הגלויה נשלחה מלבוב
ב 21 למאי
1941-בדיוק
חודש ימים לפני התקפה הבלתי צפויה של
צבאות גרמניה על ברית המועצות ב 22
ליוני –ואיתה התחילה
השואה. הגלויה
הזאת מהווה אות חיים אחרון מאבא ואמא
שלנו. קודם
נלקחה האמא ואחריה אבא.
נעלמו בלי עקבות.
ועכשיו,
אחרי 69
שנים,
אני שוב מחזיק אותה בידי-
גלויה עם מילים האחרונות.
- -
קיבלתי את הגלויה
הזאת בחזרה לידיי ביום אחרון של פסח –חג
החרות. היא
מהווה ראייה והוכחה ממשית ומוחשית למשמעות
המילה ח ר ו ת.
הנה אני ניצול השואה חי
וקיים וכותב מה שאני רוצה ושולח את מה
שכתבתי לאן שאני רוצה-יהודי
וישראלי גאה וחופשי בארץ ישראל.
למרות נסיונות רבים לא הצלחתי להדביק הגלויה,
אז הנה עוד סיפור
אמבטיה של פסח
מאת פישקו
עוד
נשאר לי בפה הטעם של מצות.חרוסת.ה"געפילטע
פיש",כריימא
מהפסח שנגמר לפני כמה ימים וזה הזכיר לי
איך,בילדותי,
אחרי גמר הניקיון המפרך
של דירתנו,הורדנו
מגופנו את השרידים האחרונים של החמץ.
אחרי
שאחי סניו עלה ארצה,
נשארנו שלושתנו,
הורי ואני,
בדירה של מטבח וחדר שינה.כל
הפעולות היומיות שלנו התנהלו במטבח.
היו בו,בין
היתר: ברז
וכיור מזערי מחוברים לרשת המים העירונית,תנור
בנוי מלבנים לבישול וחימום,גיגית
קטנה מפח מצופה אמייל ,ושרפרף
נמוך מעץ.
כדי
להתרחץ בימי חול צריך היה למלא את הגיגית
במים מהברז,להעמיד
אותה על השרפרף ולרחוץ בנפרד את כל חלק
של הגוף. במשך
השנה, בערבי
שבת וחגים אמא היתה מחממת מים בקומקום
גדול ומוסיפה אותם למים הקרים,מגרשת
אותי מהמטבח כדי שאבא יתרחץ ראשון.אחרי
אבא בא תורי.
ברור
שאני הייתי מלך "השלולית"
אשר נוצרה מסביב לגיגית
וגם הצלחתי כמה פעמם להפיל את הגיגית
המלאה מהשרפרף.
מיד אחרי הרחצה היה תפקידי
לנגב וליבש את הרצפה הבנויה מקרשים,
כדי למנוע את רקבונם.
000—
כמה
ימים לפני פסח שנת 1939
אבא הכריז חגיגית שהשנה
נתרחץ לכבוד החג באמבט "אמיתי"
ונוכל לטבול בו ואפילו
כמעט ליישר את הרגלים.
לאבא
היה ,לאורך
כל השנים, חבר
ותיק בשם אדון גולדשלג (בתרגום
חופשי-מכת
זהב), אשר
גר בקומה שנייה בבנין מול בנינינו.המרחק
ביניהם היה כ60
ס"מ
בלבד אמנם גדר המתנשאת לגובה של קומה
הפרידה בין שני הבנינים.
בנין גולדשלג עמד ברחוב
הנקרא "שפיטלנה",
בנינינו עמד ברחוב
"ברנשטיין".
יום
לפני ערב פסח אבא ואנוכי הלכנו לדירתו של
גולדשלג.שם,
באמצע המטבח התגלה לעיננו
אמבט באורך של כמטר שבעים ,רוחב
של כ 70 ס"מ
ועומק של 40 ס"מ
,עשוי
מפח מגולוון דק.לאמבט
היו שתי ידיות עבות כדי לשאת אותו.
אדון
גולדשלג השאיל לנו את האמבט לכמה שעות
בלבד,ועלינו
להחזירו באותו לילה.
וכך
צעדנו,אבא
,אני
והאמבט בינינו קודם לאורך הגזוסתרה של
גולדשלג עד לגרם המדרגות.ירדנו
עד לקומת קרקע,חצינו
באלכסון את חצר הבנין עד לשער של הבנין
ברחוב שפוטלנה.אחרי
שהיקפנו את הבנין הגענו לרחוב ברנשטיין
יעד לשער שלנו.העלינו
את האמבט עד לקומתנו ובצעקות של צהלה
היכנסנו אותו למטבחינו.
אמא
חיממה את המים בכל הסירים שעמדו לרשותה
,אבא
התישב באמבט ,והיה
לי הכבוד בפעם הראשונה לקרצף את גבו.לאחר
שאבא סיים אמא הוסיפה קצת מים חמים ,סלקה
אותנו לחדר השינה והתרחצה בנוחיות.הגיע
תורי להכנס לאמבט ונהניתי בפעם הראשונה
לישר את הרגלים בתוך האמבט.
התחלנו במבצע לרוקן את
המים לתוך הכיור הזעיר .בזמן
שאמא נקתה את האמבט הבזיק לי ,סטודנט
תיכון ,רעיון
להחזיר את האמבט לא בדרך שהבאנו אותו
.בגלל
המרווח הקצר בין הבתים התפתיתי לחשוב
שאפשר להחזיר את האמבט בדרך קצרה ולא בדרך
העוקפת.
אבא
אמץ את הרעיון בהתלהבות והלך לבנין גולדשלג
,אני
הושטתי את האמבט דרך המעקה .
ואז...האמבט
החליק ,לא
יודע מידיו של מי ,ונחת
על צידו ,בבום
גדול, על
הגדר בין הבתים.
כמובן שכל זה מתרחש בגובה
של שתי קומות.הבנו
שהמבצע לא יגמר הלילה .
אבא בהרגשה מאד לא נעימה,הודיע
לאדון גולדשלג שהאמבט ינוח על הגדר עד
לבוקר.
ישנו
אותו לילה ביסורי מצפון קשים.בבוקר
גיסנו סולם גבוה ושני עובדים(כמובן
בתשלום)וחלצנו
את האמבט. האמבט
חזר לבעליו קצת מקומט.נשארו
לנו עוד כמה שעות ל"סדר"
וכדי להוריד את הזיעה של
הבוקר חזרנו לגיגית הנאמנה.
הלקח
מהסיפור:פתגם
עתיק של הרבה תרבויות אומר:"אין
להשאיל ,אפילו
לחבר הכי טוב את אשתך ,מכוניתך
ואת האמבטיה שלך.
משויך לפרויקט "לכל איש יש סיפור".
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=742295&blogcode=1246443
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
