קתרין
הושיטה את ידה מטה,
ליקטה
גרגיר חול זעיר מן המרפסת והרימה אותו
כדי להראות לטריש.
“לי
נראה,”
היא
אמרה,
“שהעבודה
המטא-מערכתית
שלך מאפשרת לך בעיקרון לחשב את משקלו של
חוף חולי שלם...
באמצעות
גרגיר אחד בכל פעם".
"כן,
באופן
עקרוני זה נכון.”
"כפי
שאת יודעת,
לגרגיר
החול הקטן הזה יש מסה.
מסה
קטנה מאד,
אבל
עדיין מסה.”
טריש
הינהנה.
"ומיכיוון
שלגרגיר החול הזה יש מסה,
הוא
מפעיל כוח משיכה.
שוב,
כוח
מועט מכדי שנרגיש אותו,
אבל
הוא שם.
"נכון.
“עכשיו,”
אמרה
קתרין,
“ניקח
טריליונים מגרגרי החול האלה וניתן להם
למשוך זה את זה כדי לבנות,
נגיד...
את
הירח...,
אזי
כוח המשיכה המשותף שלהם יספיק כדי להזיז
אקיינוסים שלמים ולהעביר את הגאות והשפל
ממקום למקום בכל רחבי כוכב הלכת שלנו.”
לטריש
לא היה מושג לאן זה הולך,
אבל
היא אהבה את מה ששמעה.
“אז
בואי נדבר בצורה היפותטית,”
אמרה
קתרין,
והשליכה
את גרגיר החול.
“מה
תאמרי אם אגיד לך שלמחשבה...
לכל
רעיון קטן שנוצר בתוך הראש שלך...
יש
בעצם מסה שניתנת למדידה?
מסה
זערורית,
כמובן,
אך
עדיין מסה מה יהיו ההשלכות?”
“באופן
היפותטי?
טוב,
ההשלכות
המובנות מאליהן הן ש...
אם
למחשבה יש מסה,
אזי
מחשבה מפעילה כוח משיכה ויכולה למשוך
אליה דברים.”
קתרין
חייכה.
“את
טובה.
עכשיו
קחי צעד אחד קדימה.
מה
יקרה אם הרבה אנשים יתחילו להתמקד באותה
המחשבה?
כל
ההיקרויות של אותה מחשבה יתחילו להתלכד
לאחת,
והמסה
המצטברת של המחשבה הזו תתחיל לגדול.
ולפיכך,
גם
כוח המשיכה שלנו יגדל.”
מתוך ספר חדש של דן בראון - הסמל האבוד עמ'
96\7
אותי
זה מרתק.
האם
הרוח היא בעצם חומר?
ואם כן?
האם המדע שהוציא
אותנו מגן העדן גם יחזיר אותנו לשם עכשיו?
כשכביכול,
'תפסנו'
את הרוח ?
ואולי
עצם העובדה ששתי נשים עוסקות בזה מרמזת
לנו שרק נשים אוהבות המיסטיקה וכוחות
הנפש יכולות לחשוב בכיוון כזה אפילו אם
שהן מדעניות?
ואולי שוב אישה
מפתה אותנו לטעום מפרי אסור?
דן
בראון מגייס את פרופסור רוברט לנגדון
המוכר לנו כפרופסור לסימבוליקה וסמלים
עתיקים,
לעלילה מרתקת,
ומי שמכיר את
ספריו יודע – עמוד 96
הוא רק ההתחלה
של ההרפתקה.
אבל לא יכולתי
שלא לעצור לרגע לפני שאני ממשיכה בקריאה
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
