אכלו ושתו כי מחר נמות |
| 4/2010
סוף הדרך
זהו. ההעפה שלי מכאן כבר כמעט ודאית. אני כזאת גרועה.
הלכתי היום ליועץ אקדמי כדי לקבוע לי תוכנית מחייבת אחרי שסמסטר קודם נכשלתי ב3 קורסים מתוך 6, והיועץ האקדמי (החדש, לא זה שהיה תמיד), החליט שעדיף לי להודיע על הפסקת לימודים, לחזור לצבא לעשות שנתיים ואז אם אני ארצה אז לחזור לטכניון.
כוסומו שלו.
אמרתי לו שאני רוצה להמשיך.
הוא אמר שכמו שזה נראה אני לא בשלה מספיק עדיין ללימודים כאן ושזה קורה להרבה אנשים ושהם חוזרים אחרי הצבא בוגרים ובשלים יותר ומצליחים יותר.
עדיין אמרתי לו שאני לא רוצה להודיע על הפסקת לימודים ושאם יש אפשרות להמשיך אז להמשיך.
אז הוא אמר שאת זה הועדה של מחר תקבע.
הועדה תקבע את המשך עתידי (או אי עתידי) בטכניון. הצבא, מצידו, מחכה לכל הציונים של מועדי ב'. חסרים עוד שני ציונים.
הועדה הפעם מורכבת מאנשים חדשים. כולם התחלפו. גם הדיקן.
הדיקן הוא התקווה האחרונה שלי, כי הוא היה מרצה שלי לתרמודינמיקה, ובתרמו דווקא לא נכשלתי. וגם הייתי בחורה יחידה בקורס אז הוא שם לב אלי יותר ונראה לי שגם קצת חיבב אותי. הדיקן הוא זה שמקבל את ההחלטה הסופית על הפסקת לימודים או לא, ואני כל כך כל כך כל כך מקווה שהוא יתן לי להמשיך.
היועץ האקדמי, מצידו, אמר שבמידה ואמשיך הוא יאשר לי לקחת רק קורסים שאני חוזרת עליהם, ואולי איזה קורס אחד חדש, בלחץ. אני שונאת אותו.
אחר כך נפגשתי עם שני חברים והתחלתי להסתכל על הטכניון שונה. כאילו אני צריכה להתחיל להגיד ביי להכל. כי מה באמת הסיכוי שאמשיך.
כל הנתונים לרעתי, אין לי שום תקווה להיאחז בה.
ואין לי מושג בכלל איך אגיד לאמא ואבא. עדיין לא אמרתי להם כלום.
נשבר לי הלב כשאני חושבת איך הם יתאכזבו.
זה די יבוא להם בבום, אין ספק.
שלא לדבר על הבושה....
בא לי פשוט להיעלם מעולם.
הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי שיתנו לי להמשיך. נפלתי חזק הסמסטר. ואין לי את מי/מה להאשים, חוץ מאת עצמי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: