היום, שעה וחצי לפני תחילת שיעור הציור הדו שבועי שלי, נזכרתי שלא בחרתי נושא לציור החדש.

היום התחלתי לראשונה בחיי לצייר בשמן והייתי צריכה לחשוב מה בא לי שציור השמן הראשון שלי יהיה.

הייתי גם צריכה להספיק להדפיס את תמונת הציור הנבחרת בבית דפוס לפני השיעור, אז הייתי בלחץ לבחור תמונה.

ואיכשהו נזכרתי בתמונה הזו, שצולמה אי שם ב2010, והייתה ונשארה התמונה האהובה ביותר עליי של צ'יטה עם גור.

בתמונה צ'יטה עם מיקו הקטן שישן שנת ישרים בעודו נהנה מחום גופה, וצ'יטה שנמנמה לידו הרימה את ראשה במבט חושד כדי לבדוק מי מתקרב.

התמונה הזו כל כך מקסימה בעיני כי היא מראה את האמהות והילדות בדרך הכי יפה של הטבע. יש בה משהו כל כך שלו וחם ומגונן.

מיקו הנסיך נדרס באופן מצער בהיותו בן שנתיים, אחרי הדריסה איבד שליטה בצרכיו ובעליו החליטו להרדים אותו.

אז את התמונה הזו הדפסתי ובאתי איתה לשיעור הציור.

קודם כל ציירתי את הרקע מסביב (לא הרצפה אלא איזו סצנה בחוץ של דשא ושמיים) ואז עברתי לצייר את מיקו הקטן.

גוש הפרווה הרך והחמים הזה, שאהב לרוץ אל ידיי בלי לחשוב יותר מידי וללקק את פניי בשובבות ובאהבה.

מיקו היה הגור האהוב עליי מבין כל הגורים. אני בכלל לא קראתי לו מיקו, זה השם שבעליו נתנו לו, אני כשהוא נולד קראתי לו מנגו. האהוב עליי מבין כל הפירות.

הייתה לו כף רגל אחת לבנה, סימן היכר מיוחד שתמיד הבליט אותו מכל אחיו.

אז ציירתי את פרוותו הרכה והנעימה של מיקו והתגעגעתי אליו. כל כך התגעגעתי אליו. וכאב לי שהיצור הקטן הזה שבתמונה ישן בשלווה כבר לא קיים יותר. רציתי כמעט ללטף את הציור, להנות שוב מהשלווה שבפניו.

ואז עברתי להתמקד בצ'יטה. היפה והאמהית, הבלונדה והחכמה. חשבתי לעצמי שאולי בעצם לא אמורים לצייר מישהו אם הוא לא מת, ואולי זה שאני מציירת אותה עכשיו יביא לה מזל רע והיא תמות. ואז אמרתי לעצמי שאני מפגרת ובשביל מה למדתי הנדסה. ובכל זאת לרגע חשבתי להתחרט ולהשאיר אולי את הציור הזה לאחרי שצ'יטה תמות. אבל אז לא יכולתי לסבול את המחשבה על כך אז במקום זה המשכתי לצייר.

זו פעם ראשונה שאני חווה כל כך הרבה רגש מציור, וזה בא אליי בעוצמה שלא ציפיתי לה.

מנגו הקטן שלי, למרות שאפילו מעולם לא היה שלי, הצליח להוציא ממני הרבה.

ותמיד אתגעגע