קודם כל, לפני שאתחיל בפוסט המרגש אני רוצה להגיד כל הכבוד לי, על שבימים האחרונים אני כותבת פה בקצב של פוסט ליום. בהחלט הישג משמעותי בחיי, ואפשר להגיד שהגעתי לאיזשהו שיא. שיא חוסר חיים.

היום (בזמן שיעור ציור, איך לא), הגעתי למסקנה שעל העיר תל אביב שורצת קללה, ועל רווקות העיר בפרט.

חשבתי לרגע על כל הבנות שיצא לי לפגוש במסגרת מגוריי בתל אביב - מהציור, מהשחייה... מהדירה.

shall we?

ג', בת 28 - שותפתי לדירה, עובדת כעוזרת מנכ"ל בחברה גדולה, נראית טוב, מגדלת חתולה, רווקה ללא בן זוג כבר 3 שנים, רשומה לכל אתר היכרויות אפשרי, יוצאת לכ-3-4 דיייטים בשבוע. לא נראה פתרון באופק.

ה', בת 31 - שוחה איתי, גרה בדירת שותפים, עובדת כמעצבת תעשייתית בחברה גדולה, נראית טוב, יוצאת למלא דייטים ולא מצליחה לנהל זוגיות עם אף אחד.

ש', בת 34 - שוחה איתי, גרה לבד, עובדת כעורכת דין, כנ"ל.

ס', בת ~36 - מציירת איתי, נראית טוב +, בוחנת עכשיו אופציות להורות משותפת עם גבר זר על מנת להביא ילד לעולם.

א', בת ~40 - מציירת איתי, גננת בגן ילדים, רווקה, בוכה בסוף שיעור ציור כי היא מרגישה שהמורה ציירה על הקנבס יותר ממנה ולכן "זה לא באמת ציור שלה". (לא באמת קשור לפואנטה, סתם הייתי חייבת לחלוק כי הסצנה של לראות אותה בוכה בגלל זה פשוט זעזעה אותי).

המשותף לכולן - כולן נראות סביר +, עובדות, גרות במרכז תל אביב, מחפשות זוגיות באופן אקטיבי, בחורות לעניין בסה"כ.

מה נסגר עם העולם?!?!

וזה רק על קצה המזלג!!

אתם יודעים כמה גברים בסטטוס דומה אני מכירה שרק מחכים לנשים כמוהן? עובדות, רציניות, נראות טוב, מחפשות קשר רציני... למה הן עדיין לבד??

ועוד מגיעות למצב של לחשוב על הורות משותפת?!

מה נסגר עם תל אביב?