הפייסבוק הזכיר לי הבוקר סטטוס שהעליתי בדיוק לפני שנה.

כל כך מאושר, מלא תקווה וביטחון. אני עוד זוכרת את ההרגשה של אותו יום - תחושה שאני על גג העולם. נאהבת, שייכת, שמחה, עומדת בפני התחלות חדשות ומבטיחות. 

הסתכלתי בתמונה ונמעך לי הלב.

כי הבוקר קמתי בדיוק עם ההרגשה ההפוכה.

ומדהים כמה יכול להשתנות בשנה אחת. אם לפני שנה הייתם שואלים אותי שככה אהיה עוד שנה מעכשיו - הייתי אומרת שאין סיכוי קלוש שבעולם. פשוט אין, שאין מצב שאני אאבד את הדבר המדהים הזה שיש לי, אין מצב שאוותר על זה.

והנה אני היום,

מסתכלת על חיי ולא מבינה מה קרה,

איפה טעיתי בדרך?

למה כל זה בכלל קרה?

ומה עוד יכולתי לעשות שלא עשיתי?

ואין לי תשובות, ורוב הזמן אני יודעת עמוק בפנים שהאשמה לא תלויה בי, אבל כשאני מתעוררת, בימים כמו היום,

ונזכרת באדיבות הפייסבוק,

זה מחרפן אותי שאני לא מבינה.

מה אני עושה לא נכון.

איך הבאתי את חיי לנקודה שבה הם נמצאים היום.

בחור אחד שהתחיל איתי בחתונה שאל אותי בפליאה, "את כזו יפה ומהממת, חכמה, טובה ומצחיקה - איך יכול להיות שאת לבד? מה דפוק בך??"

רציתי להגיד לו - תשאל את האקס שלי. הוא בטח ידע להגיד לך.

אבל בכנות, רציתי לומר,

שאני באמת לא יודעת מה כל כך דפוק בי,

והלוואי והייתי יודעת,

כי אז לפחות היתה לי תשובה.

"I had a dream my life would be so different from this hell I'm living"